אז הנה, בואו נדבר על עצמאות.

עצמאות היא לא חירות, ולא חוצפה, ולא מרדנות. עצמאות זו היכולת לעמוד ברשות עצמך. לקחת אחריות על עצמך ועל החלטותיך. זה הכל. לא כזה נורא.

אבל אשה, אשה היא מעצם היותה עזר כנגדו, יצור שיתופי. אשה היא אם, היא רעיה, היא אחות. אשת חבר ואמא של.

או הבת של, נכון? אשה זה הדבר הכי לא עצמאי שיש.

אלו המחשבות הראשונות שעולות בי כשאני חושבת על עצמאות נשית. לא נעים, אבל המילה הראשונה שעולה בי היא: ניכור. אשה עצמאית היא מנוכרת. קרה כזו. לבד. האמנם?

עצמאות היא להיות לבד?

האם לעמוד ברשות עצמך במרחב האישי שלך פירושו לא להיות שייכת?

האם בבואי לעמוד מול קוני אבוא עם פמליה שידברו במקומי?

לא...לא ככה זה עובד. בעצם, שם אצטרך לעמוד אני לבד. אבל, יש לקוות, יהיה לי גדוד של מליצי יושר, אז לא לבד, אבל כן עצמאית. הנשמה שלי אחרי הכל עצמאית. נשמה בזכות עצמה, שיש לה זכות קיום משלה, שאוהבת לטפל ולתמוך בנשמות אחרות.

אני חושבת שאין כל חדש בעובדה הפשוטה, שאם אין לך עמוד שדרה איתן משלך, אף אחד לא יכול להישען עליך. כולם יפלו. אז כן, אשה צריכה דוקא להיות בעלת יכולת עמידה עצמאית.

אז שוב, מהי עצמאות נשית? לא מנוכרת. חזקה. לא קשה, אלא מחוייכת. אמהית, לא דהוייה.

אשה עצמאית היא אשה שיש לה יכולת לחייך מול קשיים. ולפתור אותם.

למה?

כי יכולת לחייך מול משבר היא עצמאות. היא היכולת להחליט כיצד אני מגיבה.

לקחת אחריות על פתרון אין פירושו לחרוק שיניים ולעשות הכל לבד (ובעצבים). בכלל לא.

לקחת אחריות פירושו לדאוג לכך שדברים נעשים. לדאוג שדברים ייעשו פירושו להיעזר כשצריך, במי שצריך. להיות עצמאית פירושו להיות אחת כזו, שיכולים להתמך בה. כי היא עצמה, אשת חיל. ואת המזמור הזה, יש לקוות כולנו יכולים לצטט.

]]>