חינוך לגבולות מגיל אפס

חינוך הוא בעצם מילה גדולה המרכיבה בתוכה הרבה: דוגמא אישית. גבולות מגיל אפס וכמובן- תפילה בלי סוף. גבולות ברורים הם צורך חשוב ביותר לתינוק ולפעוט. וזה מתחיל מגיל אפס ממש. "גבולות בבית הם הגורם הבסיסי לקיום משמעת", אומרת הפסיכולוגית דוקטור מ. אדאהן, "ומדובר גם בפעוטות קטנים ממש", אז איך משיגים אותם?

מלי אברהם | כיכר השבת |
כשמלאו לבתי הגדולה שלוש שנים תמימות, יצאנו לגינה וחילקנו לנשים ולטף שנכחו בה את שאריות העוגה הענקית.

"נו", הפטירה מירה, מורה דגולה, אור וסמל לנשות השכונה וישראל, "היא כבר ממש הגיעה לגיל חינוך!"

עוד בטרם הספקתי לעכל את משמעות המשפט, הפטירה מישהי אחרת: "לא מדויק, חינוך זה מגיל שש", וניקתה קרם וורדרד שדבק על המגש.

"לדעתי", אמרה אימא אחרת, "חינוך זה מהרגע שהם נולדים".

היינו יכולות להתווכח על זה, אבל משום מה המשפט היה נשמע מדעי ומדויק לחלוטין. לכן השתתקנו, וכל אחת הרהרה על החינוך שהיא מעניקה לילדיה.

לחנך פירושו הרבה מאד דברים: דוגמא אישית מעל הכל כמובן. אבל תכלס, הבחינה הפרקטית היא ליצור מסגרות, להציב גבולות ברורים המבהירים מה מותר ומה אסור ולתת הכוונה מגיל צעיר מאוד.

מעבר למצווה הגדולה בחינוך ילדינו, החינוך תורם לביטחונו האישי של הילד ומפתח אדם יציב היודע את אשר לפניו - דבר הבסיסי שהוא ערובה לאושר ולאיכות חיים.

ילדון קטנטן שלי, גבול לפניך

"גבולות בבית הם הגורם הבסיסי לקיום משמעת", אומרת הפסיכולוגית דוקטור מ. אדאהן, "ומדובר גם בפעוטות קטנים ממש. כל הורה יודע כי כבוד ודיסטנס מסוימים חיוניים לתפקוד המערכות הביתיות והמשפחתיות, אבל רבים טועים ומציבים גבולות בדרך שלילית שאינה משיגה תוצאות".

"כמו בכל נושא בהורות, גם באשר להצבת גבולות אין נוסחה אחת נכונה לכולם. אנחנו שונים זה מזה בצורך שלנו בגבולות וביכולת שלנו להתעקש עליהם, וגם הטמפרמנט של ילדינו שונה", אומרת א. כהן, מנחה ויועצת משפחתית. "לכל הורה סדרי עדיפויות משלו, והגבולות הם בהתאם לכך.

הורה מסוים מתעקש בתחום מסוים ובאחר לא, והורה אחר מתעקש בכל תחום ומשלם מחיר רגשי כבד.

"גבולות מגיעים ממקום של סמכות, אולם עם זאת, כאשר אנו עובדים שעות רבות ונותר לנו זמן מצומצם עם ילדינו, אנחנו לעתים מלאים ברגשות אשמה ובטעות מחליפים הצבת גבולות במרות מיותרת, שוכחים לגמרי שילדים זקוקים לגבולות ומבקשים אותם!"

"ילדינו נולדים (כמונו) עם דחפים שונים. הדחף שהכי קשה לשאת (גם לנו וגם לסובבים אותנו) הוא הדחף התוקפני", מסבירה כ. טרבלסקי, גננת בכירה ויועצת. "כאשר מתעורר דחף כזה בילד שעדיין לא למד כיצד לשלוט בו, הוא מתמלא חרדה מפני התעצמות התוקפנות עד כדי הריסת כל חלקה טובה. הדרך היחידה להרגיע ולמתן את הדחפים התוקפניים היא להראות לילד שיש מי שחזק ממנו, שדואג לו ולא מאפשר לדחפיו להשתלט. במילים אחרות: להציב גבולות".

"כשאנו שמים גבולות לילדינו, אנו גם יוצרים הבחנה בינינו לבינם", מוסיפה א. כהן. "הורינו נהגו לומר: 'יש דברים שמותרים לגדולים ואסורים לקטנים'. משמע, אנחנו לא אחד. נשמע מעליב? לא בהכרח.

בחוויה של הילד זה מרגיע. כי אם אבא ואימא גדולים יותר, חכמים ומנוסים יותר וחזקים יותר, הם גם מסוגלים לשמור עלי. נוסף על כך, גבולות, כאשר הם ברורים, עוזרים לנו לנבא מה עומד לקרות ולמה לצפות, והרי לכולנו קל יותר כשאנחנו יודעים זאת מראש. כמו כן, כאשר נוצרת ההפרדה בין הילד וההורים בעקבות הצבת הגבולות, הוא מתחיל לפתח את עצמאותו".

אנשי מקצוע שונים מסכימים שקיים צורך של הילד בגבולות, אך נבדלים זה מזה בדעתם מתי כדאי להתחיל. כשתינוק בן חודשיים 'רוצה רק על הידיים' - האם זה פינוק? האם לא הגיעה העת להציב לו גבולות? שאלה קשה, והתשובה גם כן.

איך מציבים גבולות לילד בן חודשיים?

"יש מקום ליצור מסגרת ברורה לתינוק ולנו מהיום שהוא נולד!" משיבה א. בנחרצות ומסבירה: "ארגון סדר היום צריך להתחשב בצורכי התינוק, אך גם בצורכי המשפחה. זוגות רבים, במיוחד כאשר נולד ילדם הראשון, עסוקים וטרודים כל כך בטיפול בו, שהם שוכחים שלפני כן היו להם הרגלים ועיסוקים משלהם.

מובן שהשחיקה במצב כזה גדולה, וגם הפגיעה בזוגיות לא מאחרת לבוא. גם מבחינה חינוכית זהו מסר שגוי לילד, שכן אנו משדרים לו שתמיד נתאים את עצמנו אליו, ואין לנו דרישות ממנו - והרי לנו ההפך מהצבת גבולות".

איך מיישמים את ההמלצה הזו?

"אם ננסה להיות מעשיים יותר, נאמר שבלית ברֵרה אנו נקום להאכילו ולהחליף לו כל שלוש שעות (התחשבות בצרכיו), אך לא נדליק אור או מוזיקה ולא נגיש לו משחקים באמצע הלילה כדי שיבין שזה זמן לישון (התחשבות בצרכינו). כשהוא או היא יגדלו מעט, נגדיר היכן אסור לגעת, למשוך, לטפס וכולי. אבל, אם נישאר רק בהגדרות, הפעוט ילמד מהר מאוד שאנחנו לא רציניים.

הורים רבים מתישים את עצמם בהסברים אין סופיים וחווים תסכול בכל פעם מחדש כאשר הילד 'לא מבין'.

אכן, זהו תפקידו - לא להבין. אבל אם הוא לא מבין, סימן שלא הבהרנו דברים בצורה ברורה מספיק. לכן, אם לדוגמה אמרנו פעמיים ושלוש (לכל היותר!) לא לדפוק את המשחק החדש ברצפה מחשש שיישבר, והילד ממשיך - אנחנו צריכים לקחת ממנו את המשחק ולשים למעלה, בטווח ראייתו (שלא ישכח מה הוא מפסיד). כך אנו מציבים גבול ברור (בכל פעם שתקלקל, אני אאלץ להרחיק את זה ממך).

משמעות הדבר היא, שאני ההורה אעזור לך לא לתת לדחפים התוקפניים שלך להשתלט.

"אצל פעוטות המשימה קשה פחות היות שניתן להסיח את דעתם די בקלות. ('תראה איזה פרפר יש פה!') זאת ללא ספק אי אמת קלה, אך דרכה הילד למד שאפשר להסתדר גם בלי לקבל עכשיו את מה שהוא רוצה (דחיית סיפוקים)".

הורים שאינם מחנכים כך את ילדיהם פוגעים ביכולת של ילדיהם להסתדר בחיים, ובעצם נכשלים בתפקידם כהורים. (דמיינו לעצמכם ילד מפונק שלא הורגל בגבולות או בדחיית סיפוקים, מגיע למקום עבודה ורוצה את המשכורת עכשיו, לפני שעבד!)
תפקיד הילדים - להתעקש

"הצבת גבולות היא משימה לא פשוטה", אומרת כ. טרבלסקי, "והורים רבים חוששים שאם יתעקשו יאבדו את אהבת ילדיהם. אולם ההפך הוא הנכון, ואין חכם כבעל ניסיון.

הילדים מתנגדים בהתחלה לעקשנותנו (זכרו, זה תפקידם), אך מרגע שהוכחנו שאיננו מוותרים (משמע, אנו חזקים יותר) הם מודים לנו - באים להתרפק, אומרים 'אימא, אני אוהב אותך' או פשוט מחייכים.

"נוסף על כך, אם לא נתמודד כשהם קטנים, המשימה תהיה קשה בהרבה כשהם יגדלו, וגם הכעסים שלנו והעונשים שנשית עליהם בלית בררה יהיו גדולים יותר. אם נשקיע כשהם פעוטים, לכשיגדלו הם כבר יהיו מורגלים לעובדה שיש לנו סמכות (וגם אפשר לסמוך עלינו), והם מקשיבים לנו ומצייתים לנו כי הדבר שומר עליהם.

במקרה כזה, בדיקת הגבולות שלהם (שמתרחשת בכל גיל, אך ביתר שאת בגיל ההתבגרות) תהיה בדרך כלל קיצונית פחות".

לעתים, מחוסר ידע כיצד להציב גבולות בצורה נכונה, הורה עלול להשתמש בדרך שאינה משיגה תוצאות. אלו יכולות להיות מכות, או צעקות, או ביקורת או הזנחה. (הזנחה היא אדישות מכוונת מתוך מחשבה מעוותת שחוסר היחס יגרור הבנה של הפעוט שהתנהגותו אינה ראויה.)

אולם הורה שלא למד ואין לו מיומנות של הצבת גבולות, ועל כן משתמש בדרכים הללו, מחריף את הבעיה, משום שההתנהגויות הללו לא רק שאינן יעילות, אלא מדרדרות את המצב מאוד.

על שום כך, יש ללמוד כיצד להציב גבולות באופן נכון על ידי אהבה, ושהסמכותיות הנכספת לא תהיה עוינת חלילה!
כיצד מציבים גבולות?

ראשית, עלינו להגדיר לעצמנו את המטרות. למשל: אני רוצה שהילד שלי יהיה מנומס, או מסודר יותר, או בעל הרגלי ניקיון וכולי.

שנית, יש לדעת איך מחנכים לדבר הרצוי.

אם לדוגמה אני רוצה ללמד את הילד הרגלי ניקיון, המטרה שלי אינה רק שהוא יסדר את חדרו מדי ערב, אלא שהוא ירצה בעצמו להיות נקי ומסודר, ושיחפוץ בסדר ובניקיון בכל תחומי חייו. החינוך החיובי הוא לעזור לילד להגיע למצב שהוא עצמו ישאף לדבר, וכך גם יימנעו החיכוכים והעימותים.

בדרך כלל סדר העדיפויות של הילד שונה משלנו. כמעט שום ילד לא נולד עם גֵן שגורם לו להיות מסודר ולארגן את חדרו, אבל אוכלוסיית הילדים מתחלקת לשתיים: חמישים אחוזים הם צייתניים באופיים ורוצים לרַצות, וחמישים אחוזים מרדניים ועצמאי מחשבה.

עם הילדים הטובים והמרצים יש לנהוג בהתאם לאופיים - בשום פנים ואופן לא בנוקשות! יש לתת להם הוראות ברורות ככל האפשר בעדינות ובחיוך, כי כעס רק יהפוך אותם למבוהלים ומפוחדים, ואין כל צורך בו. אם יש דבר שצריך לשים לב אליו אצלם, הוא שלא יהיו ילדים טובים מדי, בוגרים טרם זמנם, ושחלילה לא יגלשו לכפייתיות.

אצל חמישים האחוזים האחרים מתחילה העבודה שלנו: ראשית, חשוב להדגיש שאווירה טובה בבית, חיוך, הומור, מילה דבדיחותא, לא רק שאינם פוגעים בסמכותנו, אלא אף עשויים להגביר אותה ולהעצים אותה! מחקרים שנעשו מוכיחים שלימוד - כל לימוד שהוא, כולל הרגלי התנהגות - מגיע לתוצאות טובות יותר כאשר הוא נעשה מתוך שמחה.

אגב כך נציין שמלמדים ומורים שמשרים אווירה של שמחה והומור, ואפילו אומרים בדיחות מסוימת בשיעור, מצליחים הרבה יותר בלימוד ובחינוך. יש לכך אף אישוש בגמרא: רבא היה נוהג לומר מילה דבדיחותא לפני השיעור.

שיטת המבצעים

לכל ילד יש נקודת חולשה, משהו שאנחנו רוצים לעזור לו להתגבר עליו. למשל, יש ילד שקשה לו לוותר, וכדי לעזור לו לעבוד על המידה הזו מומלץ לערוך בבית מבצע ותרנות. כל הילדים משתתפים במבצע, וכך מסייעים לו להתמודד עם הקושי שלו לוותר.

משרטטים טבלה על פלקט, מקשטים ומעטרים אותו, ובכל פעם שהילד מתגבר מוסיפים נקודה תוך אמירת מחמאות רבות ועשיית עניין גדול מהוויתור.

מלבד זאת, ישנן גם 'ההלשנות הטובות'. כלומר, הילדים פוקחים עין על האח, וברגע שהם רואים שהוא ויתר, הם באים לאימא ו'מלשינים' לה: 'הוא ויתר לי!!'

במקרה כזה נותנים לילד שוויתר נקודה, ולילד ש'הלשין' - שלוש נקודות!

המטרה: ליצור אווירה של משמעת וגבולות באופן שמח ומתוך התלהבות. האופן הזה, ורק זה, מוליד תוצאות טובות.
ראוי לציין שגם לציפיות שלנו צריך להציב גבולות - עלינו לשאול את עצמנו לכמה אפשר לצפות מילד שישנה את אופיו. מגמתנו היא לכוון ולהורות, אך לא לשנות ולא לעוות, וצריך לדעת מה הגבול.

למשל, ילד שהוא מופנם מאוד, ואנחנו רוצים שיצא קצת מעצמו ויתערב בחברה, אפשר לעשות לו מבצע התחברויות, אבל בשום אופן לא לצפות שיהפוך ל'היפר חברתי'.

בהירות ועקביות

כדאי להציב גבולות. יש לזכור שזו השקעה מתמדת וצריך להקדיש לה זמן וחשיבה (מובן שניתן להתייעץ עם איש חינוך במידת הצורך). נוסף על כך, יש לגבש דעה באילו תחומים אני רוצה להציב גבולות, לגייס את שיתוף הפעולה של בן או בת הזוג, לתת דוגמה והחשוב מכל: להיות ברורים ועקביים!

ומה באשר להורים שמיטיבים להציב גבולות - כיצד ידעו אלה מתי גבולותיהם מוגזמים?

בדרך כלל הילד מאותת לנו בהתנהגותו. הוא רוצה כל הזמן לרַצות, הוא מעדיף להיות מחוץ לבית, הוא מפחד שהגננת או המטפלת או המורה יספרו מה היה, הוא מתנהג בקיצוניות - משתולל מחוץ לבית וקפוא כשנמצא בבית, והוא נרתע ממבוגרים ומתקשה לתת אמון. בכל מקרה של ספק, יש להתייעץ עם איש מקצוע.

]]>
תוכן שאסור לפספס

0 תגובות

אין לשלוח תגובות הכוללות דברי הסתה, לשון הרע ותוכן החורג מגבול הטעם הטוב.

טוען תגובות...
תוכן שאסור לפספס

Mame לאישה הדתית