בן יחיד לי. יקר ואהוב. לא זכיתי ליותר משתי בנות ובן, אבל ברוך השם, גם שתי הבנות וגם הבן, הצעיר מהן, נישאו והקימו כולם משפחות יפות ואני רווה נחת מהנכדים המקסימים שלי.
מכולם, חוץ מילדיו של בני.
את התקופה שלאחר חתונת בני, אזכור לנצח כאחת התקופות הקשות בחיי. בנסיבות מצערות מאוד, שאינני מוצאת קשר בינן לבין התנהגותי. נוטים להאשים את השוויגער בכל דבר, אך פה אני מוכרחה לציין, שבאמת, ובאופן אובייקטיבי ביותר, אינני אשמה! וגם אם אולי עשיתי פה ושם טעויות, לאורך הדרך השתדלתי כל כך!
דא עקא, שרשרת של אי הבנות איומות הייתה שם, ומייד לאחר החתונה, חל נתק כמעט מוחלט בין כלתי שתחי' לבינינו. אני לא רוצה להיכנס לפרטים, כי מעבר לזה שהם פשוט מכוערים, הם גם לא נעימים באופן מצמרר, ורק החזרה עליהם גורמת לי מצוקה עזה.
הדבר כמובן הרחיק מאיתנו גם את בני היקר וגם את ילדיו - נכדיי האהובים עלי כנפשי, שנולדו בזה אחר זה, ואני בקושי זכיתי להיות בברית שלהם. ניסיונות כאלו ואחרים מצד המשפחה ומצד מכרים אכפתיים, לאחות את הקרע, לא עלו יפה. בכל פעם התקווה שלי, שהרקיעה שחקים, הייתי מוכנה לוותר על הכל, לסלוח, לקבל אותה כמו מלכה, להבהיר ולהסביר, להתנצל ולברר, אבל – שום דבר לא עזר, ובכל פעם התנפצתי כמו גלים אל סלע. בדמעות מלוחות, ובקול שבר עז.
בחג השבועות האחרון היינו לבד, בעלי ואני. הבנות היו כל אחת אצל משפחת בעלה, ואנחנו נותרנו ללא אורחים. היה לי זמן רב לסיים את התהילים בכוונה. כשקראתי את פרק כ"ב בתהילים, והגעתי לפסוק "אל תרחק ממני", פרצתי בבכי חסר שליטה. שוב עלו בי הגעגועים העזים לבני ולמשפחתו, ואפילו לכלתי. הכמיהה הגדולה הזאת, לראות את הנחת שלי. הייתה עצומה מלהכיל.
"ריבונו של עולם", התייפחתי, "אני בטוחה שגם בני סובל, ולא פחות ממני. וביני לבין עצמי, אין לי ספק שגם לכלתי לא קל. שלא לדבר על הנכדים היקרים, שהם מפסידים אותנו, סבא וסבתא, ואנחנו אותם, אהוביי הקטנים. אנא עזור לי, לבני, לכולנו".
שכנה קרובה, שדפקה בדיוק בדלת, ועוגת גבינה בידה, תפסה אותי עם הדמעות. הכנסתי אותה. הכנתי לשתינו קפה לצד העוגה ושיתפתי אותה בסיפור שלי. הבית היה ריק מאדם, ואני שמחתי לפרוק את הצער.
"אל תבכי. עכשיו חג", אמרה לי בעדינות, ומחתה את דמעותיי הבלתי נשלטות בטישו רך, "אבל יש לי רעיון מצוין! בואי נגיד עכשיו שוב את הספר, יחד, והפעם נקדיש את אמירת התהילים למטרה זו! נתפלל כל כך בכוונה, שתראי שיהיו ישועות".
אני לא יודעת מאיפה מביאים אנשים רוח הזדהות ונשיאה בעול נפלאה כזו, אבל אני נתקלת בזה שוב ושוב בחיי. ואני אומרת לכם את זה בפה מלא: אנשים, כולם, הם טובים בבסיסם. המאורעות והרגישות הופכים אותם לפעמים ללא נעימים לזולת, ולעיתים פוגעניים אבל שום דבר אינו בכוונה להרע. אולי אני תמימה, אבל ככה אני. אוהבת אנשים ומקבלת אותם ורואה בהם כל כך הרבה חלק אלוקה ממעל. אולי בגלל זה המקרה עם כלתי כל כך שבר אותי.
ישבנו על הספה בסלוני, ואמרנו פרק פרק, בקול ובכוונה. שכנתי היא אישה נפלאה עם רוח קרב מלאת אנרגיות חיוביות. פתאום, היו מילותיו של דוד המלך עליו השלום כמו דבש על הלשון. כל כך מתאימות. כל כך הולמות. אחרי שעתיים וחצי סיימנו, עשיתי לנו עוד קפה, וצינתי לה ולעצמי, שמזמן לא חשתי יותר טוב.
מכולם, חוץ מילדיו של בני.,את התקופה שלאחר חתונת בני, אזכור לנצח כאחת התקופות הקשות בחיי. בנסיבות מצערות מאוד, שאינני מוצאת קשר בינן לבין התנהגותי. נוטים להאשים את השוויגער בכל דבר, אך פה אני מוכרחה לציין, שבאמת, ובאופן אובייקטיבי ביותר, אינני אשמה! וגם אם אולי עשיתי פה ושם טעויות, לאורך הדרך השתדלתי כל כך!,דא עקא, שרשרת של אי הבנות איומות הייתה שם, ומייד לאחר החתונה, חל נתק כמעט מוחלט בין כלתי שתחי' לבינינו. אני לא רוצה להיכנס לפרטים, כי מעבר לזה שהם פשוט מכוערים, הם גם לא נעימים באופן מצמרר, ורק החזרה עליהם גורמת לי מצוקה עזה.,הדבר כמובן הרחיק מאיתנו גם את בני היקר וגם את ילדיו - נכדיי האהובים עלי כנפשי, שנולדו בזה אחר זה, ואני בקושי זכיתי להיות בברית שלהם. ניסיונות כאלו ואחרים מצד המשפחה ומצד מכרים אכפתיים, לאחות את הקרע, לא עלו יפה. בכל פעם התקווה שלי, שהרקיעה שחקים, הייתי מוכנה לוותר על הכל, לסלוח, לקבל אותה כמו מלכה, להבהיר ולהסביר, להתנצל ולברר, אבל – שום דבר לא עזר, ובכל פעם התנפצתי כמו גלים אל סלע. בדמעות מלוחות, ובקול שבר עז.,בחג השבועות האחרון היינו לבד, בעלי ואני. הבנות היו כל אחת אצל משפחת בעלה, ואנחנו נותרנו ללא אורחים. היה לי זמן רב לסיים את התהילים בכוונה. כשקראתי את פרק כ"ב בתהילים, והגעתי לפסוק "אל תרחק ממני", פרצתי בבכי חסר שליטה. שוב עלו בי הגעגועים העזים לבני ולמשפחתו, ואפילו לכלתי. הכמיהה הגדולה הזאת, לראות את הנחת שלי. הייתה עצומה מלהכיל.,"ריבונו של עולם", התייפחתי, "אני בטוחה שגם בני סובל, ולא פחות ממני. וביני לבין עצמי, אין לי ספק שגם לכלתי לא קל. שלא לדבר על הנכדים היקרים, שהם מפסידים אותנו, סבא וסבתא, ואנחנו אותם, אהוביי הקטנים. אנא עזור לי, לבני, לכולנו".,שכנה קרובה, שדפקה בדיוק בדלת, ועוגת גבינה בידה, תפסה אותי עם הדמעות. הכנסתי אותה. הכנתי לשתינו קפה לצד העוגה ושיתפתי אותה בסיפור שלי. הבית היה ריק מאדם, ואני שמחתי לפרוק את הצער.,"אל תבכי. עכשיו חג", אמרה לי בעדינות, ומחתה את דמעותיי הבלתי נשלטות בטישו רך, "אבל יש לי רעיון מצוין! בואי נגיד עכשיו שוב את הספר, יחד, והפעם נקדיש את אמירת התהילים למטרה זו! נתפלל כל כך בכוונה, שתראי שיהיו ישועות".,אני לא יודעת מאיפה מביאים אנשים רוח הזדהות ונשיאה בעול נפלאה כזו, אבל אני נתקלת בזה שוב ושוב בחיי. ואני אומרת לכם את זה בפה מלא: אנשים, כולם, הם טובים בבסיסם. המאורעות והרגישות הופכים אותם לפעמים ללא נעימים לזולת, ולעיתים פוגעניים אבל שום דבר אינו בכוונה להרע. אולי אני תמימה, אבל ככה אני. אוהבת אנשים ומקבלת אותם ורואה בהם כל כך הרבה חלק אלוקה ממעל. אולי בגלל זה המקרה עם כלתי כל כך שבר אותי.,ישבנו על הספה בסלוני, ואמרנו פרק פרק, בקול ובכוונה. שכנתי היא אישה נפלאה עם רוח קרב מלאת אנרגיות חיוביות. פתאום, היו מילותיו של דוד המלך עליו השלום כמו דבש על הלשון. כל כך מתאימות. כל כך הולמות. אחרי שעתיים וחצי סיימנו, עשיתי לנו עוד קפה, וצינתי לה ולעצמי, שמזמן לא חשתי יותר טוב.,,אחרי סשן התהילים שנאמרו בכוונה עמוקה כל כך, ספוגי להט, היה לי ברור שהישועה תגיע. אבל לא שיערתי את המהירות בה זה יקרה.,השבוע. יום רביעי, אני מנקה את הבית לכבוד שבת. הייתי בדיוק באמצע הסרת אבק מהמסילה של החלון במטבח, כשהדלת נפתחה לרווחה.,"אמא?" אני שומעת שאלה מהססת, וזה היה הקול ש ל ו! של הבן היחיד והיקר שלי.,דמעות עלו בעיני. מהתרגשות, הנפתי את ידי שנתקלה במסמר חד, ושריטה דקה ומדממת נטוותה לאורך כף ידי. זה לא היה נורא, אבל טיפות דם החלו לזרום לאורך היד, משוות לה מראה מלחיץ מעט. "מה קרה לך אמא??" החוויר בני. "שום דבר, שריטונת", השבתי, בוכה וצוחקת, תוך שאני ממהרת לאמץ אותו אליי, מכתימה את חליפתו בדם. אבל למי אכפת?,"באתי לשאול אם נוכל לבוא לשבת" הוא שאל לבסוף, כששחררתי אותו מאחיזת אם מתגעגעת, דואגת שישב, חשה להגיש לו קפה ועוגת שמרים טרייה, כמו שהוא אוהב. ,לא שאלתי מה קרה. ולא מעניין אותי מה שינה את דעתה. כי בעצם את התשובה אמיתית, אני יודעת. זהו כוחה של תפילה מתוככי הלב, שאינה שבה ריקם.,כמה שעות אחר כך, כשבישרתי על החדשות הנהדרות לבעלי, דמעות הציפו אותו מיד. גבר חזק, שמעולם לא בכה בפניי. זה שבר אותי. ויחד השתנקנו דקות ארוכות. ,"אני הולך לקניות" הוא אמר כשהתאושש, יצא בסערה וחזר כעבור שעה עם מוצרים יקרים שמעולם לא קנינו, אבל היו מתבקשים כל כך לכבוד המאורע.,פסגת הערב הייתה כשכלתי, בכבודה ובעצמה, התקשרה ושאלה מה היא יכולה להביא איתה, פשטידה? עוגה? חשתי כמו בתוך חלום מאושר כשעניתי לה בחיוך רחב: "אין צורך מתוקה. העיקר שאת תבואי. שאתם. באמת אין לי צורך בשום דבר יותר".
אחרי סשן התהילים שנאמרו בכוונה עמוקה כל כך, ספוגי להט, היה לי ברור שהישועה תגיע. אבל לא שיערתי את המהירות בה זה יקרה.
השבוע. יום רביעי, אני מנקה את הבית לכבוד שבת. הייתי בדיוק באמצע הסרת אבק מהמסילה של החלון במטבח, כשהדלת נפתחה לרווחה.
"אמא?" אני שומעת שאלה מהססת, וזה היה הקול ש ל ו! של הבן היחיד והיקר שלי.
דמעות עלו בעיני. מהתרגשות, הנפתי את ידי שנתקלה במסמר חד, ושריטה דקה ומדממת נטוותה לאורך כף ידי. זה לא היה נורא, אבל טיפות דם החלו לזרום לאורך היד, משוות לה מראה מלחיץ מעט.
"מה קרה לך אמא??" החוויר בני. "שום דבר, שריטונת", השבתי, בוכה וצוחקת, תוך שאני ממהרת לאמץ אותו אליי, מכתימה את חליפתו בדם. אבל למי אכפת?
"באתי לשאול אם נוכל לבוא לשבת" הוא שאל לבסוף, כששחררתי אותו מאחיזת אם מתגעגעת, דואגת שישב, חשה להגיש לו קפה ועוגת שמרים טרייה, כמו שהוא אוהב.
לא שאלתי מה קרה. ולא מעניין אותי מה שינה את דעתה. כי בעצם את התשובה אמיתית, אני יודעת. זהו כוחה של תפילה מתוככי הלב, שאינה שבה ריקם.
כמה שעות אחר כך, כשבישרתי על החדשות הנהדרות לבעלי, דמעות הציפו אותו מיד. גבר חזק, שמעולם לא בכה בפניי. זה שבר אותי. ויחד השתנקנו דקות ארוכות.
"אני הולך לקניות" הוא אמר כשהתאושש, יצא בסערה וחזר כעבור שעה עם מוצרים יקרים שמעולם לא קנינו, אבל היו מתבקשים כל כך לכבוד המאורע.
פסגת הערב הייתה כשכלתי, בכבודה ובעצמה, התקשרה ושאלה מה היא יכולה להביא איתה, פשטידה? עוגה? חשתי כמו בתוך חלום מאושר כשעניתי לה בחיוך רחב: "אין צורך מתוקה. העיקר שאת תבואי. שאתם. באמת אין לי צורך בשום דבר יותר".
]]>
