מרגש: הגיעה לסיום מסלול עם קביים

אסתי סגל מנצחת את הסרטן ופוסעת עם הקביים גם במסלולים למיטיבי לכת. עומדת בכל המכשולים, הגשרים הרעועים, המדרגות שחצובות באבן, המבטים התמוהים של 'מה היא עושה כאן עם קביים?' סוחטת מעצמה כל בדל כח ומאמץ כד ליהנות מהסיפוק העצום לעמוד מול פלאי הטבע • ״אל תחכו לאבד משהו כדי להעריך אותו״

אסתי סגל | כיכר השבת |
פכפוך המים מגיע מאחורי הצמחיה העבותה הירוקה שלפניי. סלע גדול ומאיים חוסם לי את הדרך נראה שהוא לועג לי, אני נושמת נשימה עמוקה, אוספת את כל הכח שנשאר בי ומטפסת עליו. עוד כמה אבנים כאלו עוד גשר רעוע והנה זה. הפלא האלוקי הזה, מפל מהמם שנראה כאילו יצא מגלויה ונעמד מולי ומצדיע לי על כל הדרך שעשיתי כדי לפגוש אותו. רסיסי מים מרטיבים אותי קצת ואני נזכרת לחזור לנשום אחרי שהנשימה שלי נהייתה משותקת מול היופי הזה.

אני מסתכלת שוב ועכשיו על כל הפרטים הקטנים שיוצרים את התמונה הזאת, הפרחים בצדדים, הצבע של המים, הצמחיה, האור, הצל, הצוק והאוויר. אני מקשיבה לקולות להתרסקות של הזרם לתוך המים, לצחוק של הילדים המשתעשעים, לרוח שמנגנת בין הענפים וכמעט לא מסוגלת להכיל את כל זה. כל זה קורה במפל בתאילנד.

אבל תחושות דומות מלוות אותי במפל הבניאס בבריכת המשושים ובמלא מקומות אחרים. שטף של רגשות מציף אותי והרגש החזק מכולם הוא הכרת הטוב. להכיר בטוב. לא שלום שלום כזה אלא ממש להכיר בו.

כל פעם זה אותו מסע. זה מתחיל בהחלטה פשוטה שאני מסוגלת לעשות את זה. זה ממשיך בכל המכשולים, הגשרים הרעועים, המדרגות שחצובות באבן, המבטים התמוהים של 'מה היא עושה כאן עם קביים?' ובאמירות 'זה לא בשבילך מתוקה' 'מסלול למיטיבי לכת'. לפעמים גם נקודות משבר אבל בסוף סיפוק ענק.

אני בטוחה שאם היו לוקחים אותי במסוק ומניחים אותי שם, לא הייתי נהנית ממנו כמו שאני נהנית אחרי שסחטתי מעצמי כל בדל של כח ומאמץ.

ולמה בעצם אני מספרת לכם את כל זה? אנשים אוהבים שגרה כי הם רגילים לה. לא לוקחים סיכונים עושים מה שצריך איך שצריך ובעצם לא רואים את הזוהר שבחיים האלה ובפשטות. אז באתי לנער אתכם קצת.

קצת אחרי שקלטתי שיש לי סרטן והבנתי מה זה עלה לי מחשבה שאולי אני לא יוכל לרוץ תקופה. אהבתי לרוץ אבל במירוץ הזה לא עצרתי אף פעם להגיד 'איזה כיף שאני יכולה לרוץ' ועכשיו איבדתי את זה.

אבל.

ויש אבל גדול.

כמו שאתם יודעים. ואם לא, אז אני אספר לכם שאני נורא אוהבת לצייר.

פתאום חשבתי מה היה קורה אם הגידול היה מתיישב לי ביד ימין? הייתי מרגישה שאיבדתי חלק מהנשמה שלי. ואם הגידול היה חלילה מתיישב לי בעיניים? לא הייתי יכולה לראות את החיוך של אמא. לא הייתי יכולה לערבב צבע אדום עם צהוב ולראות אותו נהפך לכתום. ואם בראש או בבטן?

ואם, ואם.. מסתבר שלמרות שקיבלתי קביים במתנה קיבלתי עוד המון מתנות. והעיקר את היכולת להבין כמה כל דבר שיש לי זה מתנה.

אנשים מעריכים את מה שיש להם רק אחרי שהם מאבדים את זה. זה דרך העולם.

אבל הלו? למה צריך לאבד משו כדי להעריך אותו? תשאלו כל בנאדם שאיבד משו. חבר. אח הורה או רגל. יד או כל דבר אחר. מה הוא היה מוכן לעשות בשביל עוד פעם אחת לחזור למצב הקודם. לתת עוד חיבוק לבנאדם שעזב, מה עיוור יהיה מוכן לעשות בשביל לראות שקיעה בחוף ים עם כל הצבעים.

תגלו שהם היו מוכנים לתת המון. אולי גם אתם איבדתם וכנראה גם נאבד עוד. ככה זה בחיים.

אבל אל תחכו לאבד כדי להעריך תגידו לאנשים הקרובים לכם כמה אתם אוהבים אותם. תשתפו ברגשות. תצאו לטייל תראו איזה ארץ יפיפיה יש לנו. ואפילו בדרך לעבודה ביומיום שבשגרה תוכלו למצוא מליוני מתנות שקיבלתם . תגידו תודה תראו כמה יופי מסתובב מתחת לעיניים.

אל תתנו למינוס בבנק להדאיג אתכם יותר מידי, אל תתנו לבעיות הקטנות של החיים למחוק לכם את החיוך תקשיבו למוזיקה תקשיבו למעבר לצלילים.

בתור אחת שאוהבת לצייר אני רואה איך ציור מושלם בנוי מהמון דברים קטנים יפים. גם אם התמונה הכללית של החיים שלכם פחות נעימה בטוח לי שי פרטים קטנים בתמונה שמלאים בססגוניות.

תחייכו תתפלאו לראות כמה החיוך שלכם משפיע על הכאב שבפנים, כמה זה משפיע על אחרים.אל תוותרו על החלומות שלכם תנסו להגשים אותם. אל תתיאשו מעצמכם זה כל מה שיש לכם..

לסיום רציתי להגיד לכם שאני אוהבת אתכם. אהבה פשוטה אליכם קודם כל כבני אדם ואז כחלק מהעם שלי. נכון שיש לנו בעיות במדינה וקשה כאן אבל כמה מליונים של יהודים היו מוכנים לעשות הכל כדי להגיע לכאן. כמה ארצות מסביבנו אנשים נטבחים כל יום. וכאן, שיש לנו הרוג אחד זה מדמם אצל כולם זה כואב לכולם.

שמישו מעלה איזה פוסט של בקשה לעזרה לניצול שואה או ילדה שלא הגיעו למסיבה שלה אנחנו מתגייסים כולם כמו משפחה. אז נכון שיש גזענות ויש שחיתות ויש עוד הרבה מה לשפר אבל לדעתי זכינו. יש לנו ארץ הכי יפה בעולם. יש לנו את האנשים עם הלב הכי חם ולמרות החילוקי דעות. השמאל, הימין, חרדים, דתיים, חילונים, ערבים ודרוזים. יש לנו הרמוניה של צבעים שמשלבת כל כך הרבה צלילים ובעיניי זה סימפוניה של מוזיקה עוצמתית.

רק תחשבו שאם כולם היו אותו דבר, חושבים אותו דבר, לא היה לנו על מה להתווכח, וכישראלים להתווכח זה אחד התחביבים שלנו, אז מזל שיש לנו כל כך הרבה גוונים.

]]>
תוכן שאסור לפספס

0 תגובות

אין לשלוח תגובות הכוללות דברי הסתה, לשון הרע ותוכן החורג מגבול הטעם הטוב.

טוען תגובות...
תוכן שאסור לפספס

Mame לאישה הדתית