אני זוכר את היישוב הראשון שפינינו. את הבכיות התפילות והקושי להיפרד מהבית כנסת. אני זוכר שרשרת אנושית שמנסה לעצור אותנו. אני זוכר כל דלת שדפקנו עליה. כל דמעה שבלעתי. ובעיקר אני זוכר, את הדמעות שלא הצלחתי לעצור.
זה היה על הבוקר הגענו ליישוב שנראה שעבר ימים טובים יותר. שאריות של פסולת לכלכו את הרצפה והצבע הכתום זעק מהבית מהדגלים ומהפסולת. אבל עדיין היישוב היה נראה כמו מקום שהייתי בא לנפוש בו. במציאות אחרת. אני זוכר אותנו מגיעים לשם ואנשים צועקים ובוכים. אני זוכר בית עם נדנדה אדומה וילד קטן שמביט בי בעיניים גדולות. אני זוכר אותי לא מצליח לא לבכות.
עבר מאז עשור החיים המשיכו אבל הזכרונות לא הפסיקו. ובכל פעם שהעצב משתלט עלי שוב אני מסתכל על הדובי המרוט בלי העין ונזכר שילד קטן ויתר על החבר הכי טוב שלו כדי שאהיה פחות עצוב.
אני זוכר כבר עשור את אותן המראות שלעולם, לעולם לא אשכח, לעולם כולנו לא נשכח. אני זוכר את החלל שנוצר את השממה המדממת. אני זוכר את הזיכרונות שצפים, אני בעיקר כואב כאב על זיכרון בלתי נשכח.
]]>
