מאותו הרגע החל הטיימר של הפצצה המתקתקת. בבוקר המכשיר המתוחכם העיר אותו בנגינת שיר אהוב. כשקם ממיטתו והכין קפה, כבר לא שוחחנו, כי בצג המכשיר הופיע לו העיתון הטרי של היום, הטכנולוגיה המדהימה. כשפנה לצאת רציתי להזכיר לו דבר מה והוא השיב ״תסמסי לי״ והמשיך לצעוד.
אפשר לומר כי לא זכיתי כבר לראות את עיניו. רוב הזמן הן היו שקועות במסך הקטן. ואז התחילו הפונקציות להשתכלל.
אפליקציות מאפליקציות שונות ומשונות, כבר לא צריך לדבר עם אנשים, הכל בהתכתבויות. ואם תחפש כתובת, אל תטרח לשאול, רק תקליד והמכשיר יקח אותך למחוז חפצך.
״למה לך קוד?״ שאלתי באותה פעם שהמכשיר זמזם ולא הצלחתי לפתוח ההודעה. הוא גמגם תשובה ואני הבנתי וכבר הרגשתי פחות ופחות חשובה. זמזומי ההודעות והרטט הפכו להיות חלק בלתי נפרד ממנגינת חיינו. אבל החיים הפכו לצורמים, מנגינה חורקת טורקת את דלתות הלב.
בלילה הייתי חולמת על הימים ההם, שלא היו כה רחוקים. של ארוחת בוקר עם שיחה קולחת. של דיבור מלב אל לב, של מבט לתוך העיניים. הוא כבר נפל לשבי הטכנולוגי. זה חורבן הבית שלי.
]]>
