רק שלא יגלו: מהי ההפרעה הסודית שהורגת אותנו?

"כאשר התחלתי לנהל את המחקר על ה- ocd", כותבת ג'ודית רפפורט בספרה, "התרשמתי לראות באיזו מידה יכלו החולים שלי לתפקד על אף הטקסים המגבילים שלהם. היכולת שלהם להסתיר עוררה בי הערכה ודאגה כאחד. אחדים החזיקו במשרות חשובות, או נערים צעירים שהיו גאוות בית ספרם, אני מכירה הרבה "סיפורי הצלחה" כלפי חוץ שהיו מסוה לחיים פנימיים שהם גהינום של ממש. אולי, אם הם לא היו מצליחים להסתיר את בעייתם, היו מצליחים לקבל עזרה בשלב מוקדם יותר". "יש למשל, אנשים שמתפללים שעות על גבי שעות", אומרת ד"ר סורוצקין, פסיכולוגית קלינית, המרבה לטפל בהפרעות או. סי. די. "אנחנו נוטים לשייך את זה לצדקות יתירה, אבל האמת היא, שזוהי תוצאה של האובססיה: 'האם אמרתי את המילה הזו? האם כיוונתי בזה ובזה? וכו'.

"יש סוגים שונים של חרדות: פוביה היא פחד ממשהו מסוים וספציפי. למשל מעליות (קלסטרפוביה), למשל עכברים, כלבים, ג'וקים. אבל יש חרדות יותר כלליות, שאינן קשורות, בדרך כלל, לגורם המאיים: העכבר, הכלב וכו') לאותם 'שיהוקים' במוח, שסיבתם נעוצה בבעיה ביולוגית ויש להם בהחלט סממן גנטי. כן, זה תורשתי), והן ההפרעות הגורמות למחשבות בעלות אופי חרדתי, אשר בנאדם 'נחלץ' או משתחרר זמנית דרך ביצוע התנהגות כפייתית. "אבל הבשורה הטובה היא", ממשיכה סורוצקין, "שהדבר ניתן לטיפול! או סי די היא מחלה שכיום בעזרת טיפול התנהגותי היא נרפאת!"

תאור מרתק לתופעה מתוך הספר "הילד שלא הצליח להפסיק להתרחץ", מאת ג'ודית רפפורט

"אני נוסע בכביש המהיר" מספר אייב, שסיפורו "אני בדרכי לבחינת גמר. חגורת הבטיחות שלי מהודקת ואני מציית לחוקי התנועה. בכביש אין אף נפש חיה מלבדי. לפתע מתקיפה אותי ההפרעה הטורדנית-אובססיבית, כאילו יצאה משום מקום. היא מעוותת את תחושת המציאות שלי כבמטה קסם. במציאות אין איש על הכביש, אך למוחי פולשת מחשבה שאולי דרסתי מישהו, מניין הגיעה הפנטזיה הזאת?! "אני חושב על זה למשך שניה ואז אומר לעצמי: 'זה מגוחך, לא פגעתי באיש'. למרות זאת, מכרסמת בתוכי חרדה. חרדה שלא אוכל לסלקה בלי לשלם מחיר רגשי כבד. "אני מנסה לגרום שהמציאות תגרש את הפנטזיה הזאת. אני חושב: 'לו הייתי דורס מישהו, הייתי חש בחבטה'. קפיצה זו למציאות מסייעת לחשש שבתוכי להתפוגג, אך רק לרגע קט. למה? כי באופן בלתי הגיוני, החרדה המכרסמת שאכן ביצעתי את התאונה האשלייתית הולכת וגדלה, ואיתה, גדל הכאב.

"הכאב נובע מרגשי אשם שאכן עוללתי מעשה רשלנות שלא ייעשה. מצד אחד אני יודע שזה מגוחך, אך הכאב נורא מתפשט בבטני ואומר לי דברים אחרים. אני שוב מנסה להיפטר מן המחשבה המטורפת הזאת ומתחושת האשמה המכוערת. אני חושב לעצמי: 'זה באמת טירוף'! אבל התחושה ממשיכה. כאב החרדה אומר לי 'באמת דרסת מישהו'. ההתקפה שולטת בכל מעשיי, המציאות חסרת משמעות. מערכת החושים שלי מעוותת, עלי להיפטר מן הכאב, הדרך היחידה המוכרת לי לעשות זאת, היא לבדוק את המצב לאשורו. "אני חושב: 'אולי באמת פגעתי במישהו ולא הרגשתי בכך? אלוקים אדירים! אולי הרגתי מישהו, אני חייב, לחזור ולבדוק'. הבדיקה היא הדרך היחידה להשקיט את החרדה. היא מקרבת אותי אל האמת. אינני יכול לחיות עם המחשבה שאולי הרגתי מישהו. אני חייב לברר את המצב לאשורו.

"כעת אני מזיע.. באמת, אני מתפלל שהאירוע הזה מעולם לא קרה, הפנטזיות שלי משתוללות בראשי. אני מקווה שהמושבעים בבית המשפט יחמלו עלי. בעיקר מדאיגה אותי השאלה אם הורי יגלו הבנה. אחרי הכל, כעת אני פושע. עלי להשתלט על החרדה בכך שאבדוק מה קרה. האם זה באמת קרה? תמיד יש זרע של אמת (או אמת אפשרית) בכל הפנטזיות הנובעות מן ההפרעה שלי.

''אני חושב: 'הזדרז לבדוק זאת, היפטר מן הכאב על ידי הבדיקה. מהר, חזור לשם ובדוק. אבל אם אבדוק, אאחר לבחינה שלי. אבל אין לי ברירה. מישהו עלול להיות מוטל על הכביש זב דם, על סף המוות'. באותם רגעים הפנטזיה היא המציאות היחידה שלי, כמותה גם הכאב שלי.

"עברתי שמונה ק"מ מאז החלה ההתקפה, אני מסובב את המכונית וחוזר לאתר ה'תאונה'. מובן שאין שם שום דבר. אין מכוניות משטרה, אין גופה מכוסה בדם. אני חש הקלה, ומסובב את הרכב כדי להגיע לבחינה זמן. "הרגשתי משתפרת לעשרים שניות ואז מתחילות המחשבות המכאיבות לכרסם שוב, הפעם הן חזקות יותר. אני חושב: 'אולי הייתי צריך לרדת מהכביש ולבדוק את השיחים בצד, שם מוטל האדם הפגוע? אולי לא נסעתי מספיק רחוק, ותאונה אירעה עוד קילומטר במורד הכביש?'.

"הכאב שנגרם על ידי המחשה שאולי פגעתי במישהו כל כך חזק, עד כי אין לי ברירה. כך אני רואה זאת. "אני מסובב את המכונית ונוסע קילומטר נוסף במורד הכביש כדי לחפש את הגוויה. אני נוסע במהירות, בטוח שהפעם הגעתי די רחוק ואני יכול לנסוע בחזרה לבחינה. אבל! עדיין לא סיימתי! עדיין ממשיך ההתקף שלי ואומר בתוכי, 'עדיין לא בדקת בצידי הכביש'!.

"אני מסתובב בפעם השלישית, נוסע אל מקום ה'תאונה', מחנה את המכונית בשולי הכביש, יוצא, מתחיל לחפש בין השיחים. מכונית משטרה מגיעה, אני מרגיש שאני עומד להשתגע. השוטר רואה אותי מחפש משהו בין השיחים:'מה אתה עושה? אני יכול לעזור לך אולי?' אני יכול להגיד לשוטר 'אל תדאג, אדוני, זאת רק הפרעה טורדנית כפייתית. אני חושב שהרגתי מישהו', אבל הוא לא יבין, ולכן אני אומר לו שהייתי לחוץ בגלל מבחן גמר שעלי לעבור, ויצאתי להקיא. השוטר מחייך חיוך חמים ומבין, ומאחל לי בהצלחה, ואני חוזר לרכב ונוסע.

"אבל אז אני מתחיל לחשוב שוב: 'אולי באמת קרתה תאונה? הגופה פונתה כבר, והשוטרים עדיין בזירת הפשע? איזו סיבה אחרת עשויה לגרום לשוטרים להיות כאן?' החרדה נוראית. המחשבות לופתות אותי ומכאיבות. אני רוצה לחזור, אבל חושש שמא השוטרים יאסרו אותי על כך שאני זה שביצע את התאונה. מאידך התמונה של המסכן ש'דרסתי', השוכב פצוע ומדמם למוות בין השיחים מחסלת אותי. הכאב כה חד שאני בטוח שהוא אמיתי, ואם הוא אמיתי, איזו סיבה אחרת יכולה להיות לו? "אתם מבינים? הכאב הוא שגורם לי שאאמין בזה.

"אני מגיע מאוחר לבחינה, קשה לי להתרכז, כי אני חושב כל הזמן על הפנטזיה הנוראה שלי. המחשבות על התאונה הדמיונית אמיתיות ופולשות למוחי כמו אויבים חמושי סכינים... באופן כלשהו אני מסיים את המבחן. "ברגע שאני יוצא מאולם הבחינות אני שב לכביש לבדוק. כעת אני בודק שני דברים. האחד, שלא הרגתי או פצעתי מישהו, והשני, שהשוטרים לא יראו שאני בודק.

"אני תשוש פיזית ונפשית, אך החרדה הנוראה גורמת לי שאמשיך לבדוק, אם כי חלק מהנפש שלי אומר לי כל הזמן שהתנהגות זו היא מגוחכת וחסרת תכלית, אבל כשיש לך הפרעה טורדנית כפייתית אין לך כל ברירה אחרת!" האם כאן מסתיים סיפורו העגום של אייב? לא ולא! הוא ממשיך: "כל אותו הערב אני בודק, כמובן שאינני מוצא מאום, אבל המחשבות לא פוסקות. אני חוזר הביתה ומנסה להימלט לזרועות השינה, אבל האירוע לא נוטש אותי, אני חושב בהיגיון: 'אם דרסתי מישהו, הפגוש, או חלקו יהיה מעוקם!" וקם לבדוק את המכונית, הפגוש אינו מעוקם ולכן אני חוזר למיטה, לפני שאני נרדם באופן סופי, אני מהרהר שנית: נכון שבדקתי, אבל אולי לא מספיק טוב? שוב אני קם, ושוב בודק. ושוב חוזר למיטה, הפעם צונח באפיסת כוחות מבורכת. אבל לפני שאני נרדם באופן סופי מצליחה המחשבה העגמומית לחדור למוחי: עם התאונה גמרתי, אבל מעניין מה אבדוק בפעם הבאה...

ובכן הסיפור הארוך של אייב, אינו מסתיים גם כאן, בעצם, הוא אינו יכול להסתיים ללא שעבר טיפול והרי הוא סיפור יחיד הבא ללמד על הכלל: מי שאינו סובל מהבעיה, אינו יכול להבין אותה, ומן הצד זה נראה כשיגעון לכל דבר, קוריוז. ואולם, הסובלים הרבים, גם אלו שחומרת מחלתם אינה חזקה כמו של אייב (שניים מתוך מאה זה הרבה מאוד), יבינו ויזדהו עם הכתוב. אולי עד דמעות.