ראתה אשתו את האושר הזחוח על פניו ושאלה אותו לפשר הדבר. "אשתי היקרה", פצח העני, "מצאתי את הפתרון לכל בעיותינו" ושלף מכיסו פעמון. למראה מבטה המשתאה של אשתו, סיפר לה אותו העני כיצד על ידי שני צלצולים נכנסים מיד משרתים ומגישים מכל טוב הארץ. "שוטה שכמותך" צווחה עליו אשתו "אצל אותו המארח אכן הצלצולים הועילו, אך זאת מכיוון שאת הסעודה הכינו מראש ואותם המשרתים רק חיכו לאות מבעל הבית מתי להכניסם לחדר".
הנמשל ומוסר ההשכל שבצידו הוא שכאשר אנו עומדים בפני יום הדין, אנחנו לא יכולים לבוא ולבקש סליחה ומחילה מהקב"ה אם לא הכנו את עצמו מראש, האופטימיות של הרגע האחרון אינה במקום, כיוון שאם לא הכנת את עצמך, לא יעזרו לך כל צלצולי הפעמונים שבעולם וה"אוכל" לא יגיע.
***
את ההיכרות הראשונה שלי עם "חודש אלול" ("אלול" במלעיל) עשיתי כאשר זכיתי להשתלב לראשונה בתור ילד מבית ספר בישיבה לצעירים. אז, במהלך חופשת "בין הזמנים" שלפני תחילת החודש, פגשתי ברחוב העיר רב מדובלל זקן, ידיד המשפחה, שיותר משמח להעניק לי את השיעור הראשון בחיי אודות אותו "אלול" לא מזוהה. אני זוכר אותו מנתח באוזניי כי לא בכדי "זמן אלול" (המקבילה ל"סמסטר אלול" בעגה הישיבתית) הוא בס"ה בן 40 יום (אמנם חודש אלול הוא שלושים יום, אך ה"זמן" מסתיים לו בערב יום כיפור כעשרה ימים לאחר מכן, כך שמדובר במערכת של ארבעים ימים תמימים בישיבה המכונים כחטיבה אחת "זמן אלול") אך זה רק מתוקף היותו כה אינטנסיבי ומהותי לכל השנה, כך שהוא בעצם המרכז והתמצית של השנה, ואולי אפילו ה"פרומו" לכל השנה כולה.
אני זוכר עוד תחושות וניואנסים של חודש "אלול" בשנים לאחר מכן, בכניסתי לישיבה הגדולה, את הרצינות וכבדות הראש המלווה כל חלק ביום, את מאות הקולבים המיועדים לכובעים וחליפות המיותמים כבר ללא יוצא דופן בשעה מוקדמת בבוקר, חבושים ועוטפים את מאות בחורי הישיבה, הצבא המגויס ביותר בעולם כולו, בעודם מתחילים את בוקרו של יום באמירת הסליחות והתפילה, הלימוד הקבוע שאחרי וה"דיבור" הישיר עם מי שאמר והיה העולם, מתוך מוטיבציה של התחלה חדשה, כוחות ומשאבים במלא המרץ לכבוש את העולם, לגלות את חידות היקום, להתחבר ולהידבק בבורא ובספר החוקים שלו ולמלא בכך את ייעודנו בעולם.
כמעט כל בחור ישיבה יוכל להעיד על עצמו כאחד שחש במהלך חייו ובתחילת דרכו את חודש אלול כ"ספטמבר השחור", סוג של "אבן כבדה" שיושבת על הלב ונעלמת בד"כ (וחבל שכך) במוצאי יום כיפור. אך מי שזכה להפנים ולהכיל מספר שנים את אותה האווירה מבין שאין תחושה זו בעצם אחרת מתחושה של לב שמפסיק לפעום בקצב הרגיל ומתקשה להכיל את עוצמה של התקופה. מדובר בחודש של חקירה והתבוננות, עם עצמך ועם בוראך, חודש של "פסיכולוג צמוד" שגם יכול לספק לך את כל התשובות וכל ה"תרופות" הדרושות לך, אם רק תרצה, אם רק תבקש. "קראוהו בהיותו קרוב".
הסיפורים המיתולוגיים על חודש אלול כוללים כאלו שהתעלפו מעצם הזעקה "חודש אלול" בעת הזכרתו ב"שבת מברכים", ביטויים כמו "באלול, אפילו הדגים בים רועדים.." ואף ביטויים מודרניים יותר בעלי רטוריקה "משגיחית" בת ימינו שמצטרפים למכלול, כמו: "אלול זה לא תאריך, אלול זה יסוד. יש חמצן, יש פחמן ויש "אלולן""..
להבנת הנושא ומהותו עלינו לחקור תחילה לפשר המילה. שורש המילה "אלול" נובע מה"תרגום" שבפרשת המרגלים למילה "יתורו" – "יאללון". מ"בין הזמנים"- חודש התיירות והקיט של בחורי הישיבות עלינו לעבור במעבר חד ותלול במיוחד לחודש התיירות- אלול. מטרת חודש זה היא לתור ולחפש בנבכי הנפש ולשוב בסופו של תהליך ועי"ז בתשובה.
הטור מביא בשם הפרקי דר"א את שורשם של ימים אלו כימי רצון וכימים המסוגלים לתשובה מכך שמר"ח אלול עלה משה רבינו ע"ה למרום לאחר חטא העגל ושבירת הלוחות הראשונים, שם הוא שהה ארבעים יום של ריצוי ופיוס להקב"ה עד ליו"כ (לכן מנהג בני עדות ספרד להתחיל באמירת הסליחות מר"ח אלול, לעומת האשכנזים שמתחילים שלושה ימים לפני ר"ה כדיני ריצוי קרבן ממומו שלושה ימים קודם) וכיוון שידוע שזמני השנה סבים במעגליות אז בכל שנה בתקופה זו- "זמן אלול" הוא זמן שעיקרו מיועד לעשיית תשובה וריצוי על מעשינו.
לאלול הרבה מובאות מן התורה בצורה של רמזים. רמזים בעלי משמעות עמוקה המגלים טפח על המהות, הריתמוס והמטרה של חודש זה. אחד מ"רמזי האלול" המפורסמים הוא מהפסוק בחומש דברים: "נשלחה אנשים לפנינו ויחפרו לנו את הארץ". הפסוק מדבר כאמור על חיפוש כמו שתירגם שם אונקלוס, ומשמע מכך שזו היא גם מהותה של עבודת חודש "אלול" שלפנינו.
יש "חיפוש" שפירושו למצוא דבר שמקומו נעלם ולא ידוע אך "לתור", הכוונה להכיר משהו שידוע שנמצא (כמו במקרה של המרגלים- לבדוק ולהכיר את ארץ ישראל שמיקומה כשלעצמה כבר היה ידוע). גם תפקידו של חודש אלול להכיר את עצמך מחדש ולגלות מי מניע באמת את העגלה– הסוס או הרוכב.
רמז נוסף המובא על הפסוק (בראשית לג, יד) "ואני אתנהלה לאיטי לרגל המלאכה אשר לפני"- ר"ת "אלול" הללו מרמזים אף הם על הריתמוס עצמו של התהליך הנבנה ונרקם במהלך חודש זה: לאט-לאט, בהכנה ובניצול כל ימי האלול, רק כך אפשר להגיע מוכן.
כדי לתת לחודש זה לחלחל ולעשות את פעולתו עלינו, השלב הראשון בדרך הוא פתיחות. פתיחת האוטם שעל שריר הלב שמונע מהתשובה לחדור לעורקי החיים והנפש. זוהי כמובן המשמעות ברמז השלישי של "ומל השם אלוקיך את לבבך ואת לבב זרעך".
אם האדם לא מבין שהוא צריך לעצור ולחפש ולפשפש במעשיו, אז הוא לעולם גם לא ימצא דבר שצריך תיקון. אי אפשר לנטר ולבקר בצורה אובייקטיבית מתוך מנוחה על זרי הדפנה ושייט בנהרות ההרגל.
גם אלו שיותר חדי שכל ובעלי הבנה בסיסית נוטים להתייחס ל"אלול" ול"ימים הנוראים" כמו 'זריקה'. הם כבר יודעים ומבינים שצריך ומוכרח לעבור את זה למען האפשרות להמשיך בחיים סדירים, בריאים נפשית ומתוקנים רוחנית, אך הם פוחדים ממה שכרוך בזה ורוצים כבר להיות "אחרי זה". אכן גם בעבודת ימי האלול, יש מי שכבר מבין כמה האלול הזה מחויב המציאות לנפש האדם ועכ"פ סולד ומתקשה מכובד הלחץ, הפחד והיפך השגרה שנכפית עליו ולא נהנה מעצם התהליך עצמו.
לעומת זאת אדם בר דעת, שינצל ויגשים את משאלת החודש ויהיה פתוח לאותו "חיפוש" מדובר, לחתירה ונבירה יסודית אחר צפונותיו, יגיע חיש קל להבנה שהוא צריך לעשות שינוי במהלך חייו, שהוא סטה מדרך המלך. אמנם ההבנה לא מספיקה, צריך גם רצון והדרך לא תמה בעבודת אותם הימים, אך הדבר הבסיסי ביותר הוא אותו חיפוש ונבירה בחיי השגרה הרודפים אותו. עצירה וחשיבה עצמית תוביל להמשך העבודה.
מסופר על משאית אחת שהחלה לנסוע מתחת לגשר שהיה בכביש מתוך מחשבה שתצליח לעבור, אך במציאות, כיוון שהגשר היה צר יותר באמצעו, נתקעה המשאית באמצע הגשר בלי יכולת לנוע קדימה ולהשתחרר וגם לא לנסוע ב"רוורס" לאחור. הנהג יצא וניסה בעזרת עוברי אורח טובי לב לדחוף לפה ולדחוף לשם אך הם העלו חרס בידם, עד שעבר שם "משגיח אחד" והמליץ על פתרון מקורי ויצירתי- לפוצץ את הגלגלים! ברגע שעשו כך, נחתה מיד המשאית במקומה בכבדות וקומתה שנמכה בין רגע, אפשרה לפתע גישה להזיז אותה מאמצע הכביש לשוליים הסמוכים.
גם "לשוב" בתשובה, זה לא משהו "חדש". "לשוב" זה לחזור למציאות שכבר הייתה פעם. כל מה שצריך בתור התחלה זה רק "לפוצץ את הגלגלים" שלנו ממרוצת חיי השגרה. לעצור ולנוח ולפנות מעט זמן לעצמנו ולחשבון הנפש הפרטי שלנו, הרגש של התשובה והחרטה כבר יבוא מתוכנו כי הוא כבר טמון ונמצא בנו.
ימי "אלול" הם זמן להתעוררות, שיאם הוא בראש השנה המכונה גם "יום תרועה"- מלשון יום תעורה. בשביל להיות "שומע" האדם צריך ראשית כל להיות בשקט, להתרכז ולהיות קשוב. לא שייך לשוב אם לא מבינים "למה" צריך לשוב. זמנים אלו נועדו לעצירה ממרוצת החיים ולחשוב.
כשיש ריכוז וקשב אנו שומעים את ה"קול דודי" שאכן דופק, שמים לב לסימנים ומפתחים בעצמנו את הרצון להשתנות, את ההבנה שצריך ומוכרח לעשות שינויים כי אי אפשר להישאר במצב הנוכחי.
צריך להבין גם שימים אלו, בהם האדם "נדרש" ע"י הקב"ה לעשות שינוי הם לא סתם ימים בשנה. אם הקב"ה דורש אז הקב"ה לא רק דורש אלא גם נותן את הסגוליות והיכולת לשוב בימים אלו. כל מה שנדרש מהאדם זה "רק" לפתוח את אותו הפתח, ליצור שינוי מזערי אך עקבי, שכבר משנה את כל המהלך ומעיד על פתיחת האטימות ועל תוצאה שהניב החיפוש.
ולעיתים, עצם החיפוש והזעקה העצמית המהדהדת בקרבנו 'איך אפשר להמשיך כך, זה הרי לא ייתכן!..', עצם המחשבה הזאת, היא כבר חיובית ותחילת הדרך לצאת מהאטימות שנפלה עלינו.
בימים של טירוף ציבורי, מפנים ומחוץ, כאשר הנושאים הבוערים העולים לסדר היום מידי יום הם הסתה והתססה סביב ערכים מהותיים מחיינו, לא רק כנגד הציבור הדתי אלא כנגד הדת כשלעצמה, כנגד ערכי היהודי באשר הוא, ללא רצון ושמץ של נסיון לחדור ולהבין באמת ,להכיר את חייו של אותו בחור ישיבה החי כיום בצל חרב הגיוס ותפקידו בעולם מתוקף היותו יהודי בארצנו, אלו בדיוק הימים לחשבון נפש עצמי והתבוננות נוסח "דרכינו לאן?.." שומא עלינו כשלב ראשוני ומבריא לעצור ממרוץ החיים והלעטת התקשורת האובססיבית. להתחבר ל"קול הפנימי" שבנו ולהתבונן בצורה קצת יותר אובייקטיבית ולא מושפעת, או אז אולי נזכה להתפכח ולהגיע לקשב והכלה, פתיחות לזולת ותחילתה של דרך חדשה.
אבי אברהם מלווה רגשי ומקדם רב תחומי, מעביר סדנאות לקידום והעצמה במסגרות שונות לנוער מתמודד. לפניות והארות: avrahamx2@gmail.com
]]>
