אני האמא הכי קולית בעולם, הכי זורמת, הכי מפרגנת, הכי משחררת.. ברמה כזו, שתמיד כשהבת שלי (14) מבקשת ממני בקשות הזויות ליציאות עם חברות, כאלו שידעתי שאין מצב שהיא תמצא לעצמה פרטנריות לחוויה (למשל, לנסוע עם חברות לים עוד לפני החופש הגדול, או לעשות ברביקיו בפארק, או לנסוע לטיול רכיבה על סוסים, או סתם יציאה כלשהי.. תמיד כשבאה לבקש ממני שאאשר לה, אני אומרת לה תמצאי לך חברה בכיף, ותצאי תבלי, למה לא. ובד'כ היא לא מוצאת חברות לחוויות ולרצונות שלה. ותמיד אומרת לי שמזל שאני אמא שלה, כי אני מרשה בכיף ושאר האמהות לא מרשות....!

נכון שליציאות מוגזמות אני לוקחת בחשבון שהיא לא תמצא פרטנריות, אבל חוץ מזה, תמיד זורמת עם אישורים לחוויות וכיופים. הייתי אמא קולית כזו, רק עד גל הטרור הנוכחי. פתאום נהייתי אמא מעצבנת. קודם הבת שלי יצאה עם חברות להליכה רגלית, אחרי חצי שעה היא מתקשרת אלי לומר לי שלא אדאג, שהיא פגשה עוד חברות בגינה, והן משוחחות קצת.. מיד ביררתי היכן הם והנחיתי אותן ללכת לדבר בכיף, אבל ברחוב ליד עוברים ושבים בשכונה, ולא לבד בפארק.

אני גם צריכה לשוחח איתה כל בוקר בטלפון עד שמגיעה לתחנה. ואז שיחה נוספת לוודא שעלתה לאוטובוס. השיחה השלישית היא לוודא שהגיעה לסמינר בשלום. ואז, הנייד שלה עובר למצב כבוי עד סיום הלימודים.. אבל היא כבר למדה להתקשר כשהולכת לתחנה, וכן.. כן.. היא זוכרת שהיא צריכה להצמד לתחנה ולא להשאיר גב חשוף.. ולעדכן אותי מתי בדיוק יש אוטובוס.

והנה טלפון חמישי לאותו יום, לעדכן אותי, שכן, היא כבר באוטובוס. הטלפון השישי זה כשברוך ה' היא נכנסה לעיר ועברה את קטע הכביש הדרמטי של 'עוקף חוסן', ואז היא בבית...! ואני, מתהפכת לי הבטן מהחרדות הללו שאני מעבירה לה למורת רוחי, אבל זה גדול ממני.

כולם גם יודעים שחייבים לנעול את דלת הבית, ולשאול מי שם כשמצלצל הפעמון... אחד מהבנים, שבישיבה, חוזר פעמיים בשבוע הביתה, אתמול הוא חשב שאולי בכלל כדאי לו לחזור כל יום, יותר כיף לו לישון בבית, ואני הבאתי כל מיני סיבות (תירוצים) שעדיף לו לחזור רק פעמיים בשבוע...כי במילא הוא יוצא ב 6 בבוקר וחוזר ב 10 בלילה, אז בשביל מה...?!
הוא כמעט נפגע ושאל אותי אם לא כיף לי איתו..

בלית ברירה ורגע לפני שייפגע לי, הודיתי בפניו שבכל פעם שהוא נוסע וחוזר הבטן מתהפכת לי ומפלס החרדה נוסק..היום כשהייתי ברחובות העיר לצורך איזה עניין, מצאתי את עצמי כל רגע מסתובבת לאחור בלחץ אטומי..

הבן הקטן (9)רצה אחה"צ ללכת לחנות לקנות משהו... אמרתי לו בסדר, רק שייקח את הטלפון הנייד איתו, לשאלת ביתי הגדולה בשביל מה טלפון?! אז הבת הקטנה (7) פתחה עליה זוג עיניים תוהות... מה בשביל מה? בגלל המצב!

ככה, בעודי מסתובבת לי עם תחושת תסכול על חוסר השליטה שלי והנחלת ההיסטריה לילדיי...הבת הגדולה שלי ניגשת אלי ממש קודם, לומר לי לילה טוב, ואמרה שהיא רק רוצה להוסיף ולומר, שאיזה כיף שלא התקשרתי הערב כל כמה דקות לנדנד לה כמו כל האמהות שהתקשרו כל שניה לחברות, לברר היכן הן... אז אולי בכל זאת יש תקווה לשיפיות, אולי?

בשולי הדברים, החלטתי לעשות עם עצמי חשבון נפש, מה קרה לה לאמונה הפשוטה שלי, זו שיודעת באמונה שלמה שלכל כדור יש כתובת, ושהכל 'מכתו'ב.. ושכל השנה כבר נגזרה ונחתמה לכולנו.

אוי מה קרה לה לאמונה. מה?!

אני מאמינה!!

]]>