מעשה יהודה ותמר מייצגים דווקא את גישת האחים, לפיה לאדם יש יכולת לשנות ולהכריע. תמר יוזמת, ואינה יושבת וממתינה אלא יושבת בפתח עיניים. אז מהי הדרך הנכונה? האם על האדם לפעול באורח פאסיבי ורק להיענות ליוזמה האלוקית, או שמא מותר וצריך לקדם עניינים?
ההבדל בין "עבירה" ל"מצווה"
חז"ל מגדירים את מעשה העבירה כ"רוח שטות". זהו מצב בו האדם פועל באורח אקטיבי אומנם, אולם לא מושכל. מכאן, כי הקריטריון לאיכות הפעולה אינו בהגדרת הפעולה כאקטיבית או כפאסיבית, אלא במידת הכוונה והמשקל התבוני העומדים מאחרי המעשה. עבירה יכולה להיעשות באורח אקטיבי, אולם היא נגזרת מכוח התאווה הרגעית בלא שהאדם שקל בכלל אם נכון לעשות מעשה זה אם לאו. זוהי, אם כן, פעולה אקטיבית אולם היא "פועל יוצא" של מרכיבים כל-שהם, אשר גרמו למעשה להיעשות.
הויכוח בין יוסף לאחים הוא איזה משקל יש לתת לחלום. יוסף מבין כי בכוח החלום, כעין זה שבנבואה, לתאר דברים שיקרו מזווית ראיה אלוקית. האחים טענו, כי מאחר שהתגשמות החלום תלויה במעשי בני אדם, ומאחר שלאדם יש בחירה חופשית, לא ניתן לראות את החלום כנבואה אלא כהתגשמות מאוויים אישיים. כי לוּ היה האדם פועל על פי דבר החלום, הרי הוא חוטא בפעילות בלתי מושכלת.
דווקא מעשהו של יהודה, עם כל הצידוקים שניתנו למעשיו, אינו מצטייר כחיובי אלא כמי שעבר עבירה. אבל התורה מתעלמת כביכול, ממעשה העבירה ומדגישה את הגבורה שנדרשה ממנו בגילוי האמת ובחזרה בתשובה. גדולתו של יהודה באה לידי ביטוי בהודאה שלו. על כך שיבחו לבסוף יעקב באמרו על יהודה: "כרע רבץ כארי", וכפירוש ה"שפת אמת" – יהודה, גם בשעת נפילה כשהוא כורע ונופל, נשאר גיבור כארי. גם בחטאים אחרים אנו מוצאים כי התורה מתרכזת יותר בתיקון מאשר בקלקול.
למרות שמשיח בן יוסף יבוא על ידי יוזמה אנושית ואילו משיח בן דוד יופיע בגילוי אלוקי, אולם הגורם שיביא אותם הוא הפוך. המשיח, הגאולה העתידית תצמח דווקא מן היוזמה ומן ה"רשות נתונה" כפי שהבינוה האחים. מן היוזמה של תמר אשר נעשתה לשם שמים, מכילה את משיח בן דוד ואילו משיח בן יוסף נולד מתוך הצניעות וקבלת המציאות של יוסף.
]]>
