הרבי מרוז'ין אמר שפרשת השבוע – פרשת ויחי, כולה חיזוק. בתחילת הפרשה כתוב על יעקב: "וַיִּתְחַזֵּק יִשְׂרָאֵל" (בראשית מח,ב) בסיום הפרשה מכריזים: חזק חזק ונתחזק (לסיום חומש בראשית). ואף ההפטרה מתחילה במילים: "וְחָזַקְתָּ וְהָיִיתָֽ לְאִֽישׁ" (מלכים א', ב', ב') אומר הרבי מרוז'ין שכשנתבונן נבחין שכל החיזוקים הנזכרים הם בפסיעה אחת קטנה: "וַיִּתְחַזֵּק יִשְׂרָאֵל וַיֵּשֶׁב עַל הַמִּטָּה" יעקב אבינו שכב והתחזק – התיישב.

בסיום הפרשה מכריזים: חזק חזק ונתחזק – גם כאן החיזוק שהקהל יושבים ונעמדים. דוד המלך אמר לשלמה : "וְחָזַקְתָּ וְהָיִיתָֽ לְאִֽישׁ" – שוב שינוי קטן – הוא עמד והתחיל ללכת. מכאן למדנו שכשברצוננו להתחזק – ניקח משהו קטן שנוכל לעמוד בו.

לאט ובטוח "תפסת מרובה לא תפסת" (ר"ה ד,ב). אם ננסה לתפוס הכול לא נתפוס כלום. שינוי משמעותי לא נהיה ברגע. כמאמר חכם אחד: יש שמנסים להפוך למלאכים, טרם היותם מוכנים לכך, ומתחילים בתהליך של להפסיק להיות אנשים, אך נשארים תקועים בשלב זה...

אם נקום ביום בהיר בהחלטה: 'מהיום אינני כועסת!' אין סיכוי שנעמוד בכך מהרגע להרגע אלא אולי נישבר, נכעס יותר, ועוד נוסיף כעס על שכעסנו... הרי זהו תהליך של שנים. נתקדם לאט ובטוח, כפי שמפרש האבן עזרא את הפסוק "שובה ישראל עד השם אלקיך" (הושע יד,ב) – "מעט מעט עד השם". נתחיל בשעה של 'שמירת הכעס' בדומה לשעת 'שמירת הלשון', לא נבחר בשעה שאנו לבד בבית והנסיון היחיד הוא לכעוס על הקירות... ולא בשעת שיא כערב שבת, אלא בשעה סבירה עליה נשמור בכל מחיר. לאט לאט נזהה את גורמי הכעס, נפחית ונמנע הכעסים בכמות ובאיכות, ונתקרב ליום שלם עם הרבה פחות כעסים.

לא לדרוך במקום

אמנם עלינו להתקדם בהדרגה ובסבלנות, אך יחד עם זאת עלינו להמשיך להתקדם הלאה ולא להתעצל. וכך מפרשים את דברי הפסוק במשלי: "הַדֶּלֶת תִּסּוֹב עַל צִירָהּ וְעָצֵל עַל מִטָּתוֹ" (משלי כו,יד)

מהי ההשוואה בין דלת לעצל? הדלת הרי עובדת קשה וכל הזמן נפתחת ונסגרת? אלא שהדלת נשארת באותו מקום, אם היינו לוקחים את כל סיבובי הדלת ופורסים אותם היינו מגיעים לאילת... הבעיה שהדלת נשארת לדרוך באותו מקום. כך העצל נשאר לדרוך במיטתו (במצבו) ולא זז...

לפעמים בהרצאותיי נשים מלאות התלהבות וחיזוק, הטוב שבן עולה על גדותיו, ואז מתחילות ההבטחות מעל הטבע 'מהיום אני לא כועסת', 'מהיום אגיל ואשמח' וכן הלאה. הבטחות שכמובן מחזיקות בקושי בדרך מההרצאה הביתה. לעומת זאת ישנן נשים שמבינות שעליהן להתקדם בהדרגה, ולוקחות על עצמן קבלה קטנה, אך מה מאכזב לפגוש אותן כעבור עשר שנים והן עדיין באותה קבלה.

האם נרצה להישאר כל חיינו בכתה א'? אדם חכם רוצה לעלות עוד ועוד כיתות. יה"ר שנזכה להתקדם אמנם באיטיות אך בעקביות וללא עצלות, ולכבוש עוד ועוד שטחים במלחמת החיים.זה יהיה החיזוק לחיזוק, כדי שישאר בר קיימא ואף ישתדרג!

הרבנית אסתר טולדנו מרצה בכירה ומחברת הספרים: שבילי השלום, שבילי טהרה, שבילי החלה ועוד. להערות ולתגובות: [email protected]

]]>