המנהג המרגש ביותר בקרב החרדים האשכנזים בליל הכלולות הוא ריקוד המצווה. מן טקס כזה שבו יושבים החתן והכלה בחזית האולם כשמאחוריהם נשות המשפחה ומהצד השני כל הגברים. באמצע עומד אברך עם כשרון מוזיקלי וחריזה, סוג של ראפר אשכנזי על סלואומושן והוא מזמין את כל אחד מהקרובים אל הזוג לריקוד עמם לא לפני שהוא משבח את המוזמן בסופרלטיבים וקלישאות. לאחר מכן את החתן ואת הכלה לריקוד של השניים עצמם למנגינת 'אשת חיל'.
אחד מה'ראפרים' האלו, מהיותר מבוקשים במגזר, הוא יואלי ליבוביץ. בן להורים גרושים שלא דיבר עם אביו עד להיותו בוגר בשנות העשרים לחייו. באחת החתונות שאליה הוזמן להופיע הוא ביקש מהמשפחה מידע על כל אחד כפי שעושה לפני כל חתונה, וקיבל את רוב המידע. לקראת סיום שיעורי הבית קלט שחסר לו מידע על אחד האורחים היותר חשובים בכל חתונה. אבי החתן.
הוא התקשר אליהם לבקש את החסר והם עדכנו אותו, לאחר התנצלות כמובן, ששכחו לספר לו -החתן הוא בן להורים גרושים שלא מדבר עם האבא והם לא בקשר כבר שנים. הוא (האבא) יהיה שם כי הוא משלם על החתונה. אבל לא צריך להגזים עם ריקוד והזמנה.
ליבו של הזמר החל לטפטף דם מפצע ישן שנפתח אצלו והוא סירב לשתף פעולה עם חתונה שכזאת. "מצטער" אמר. "אני מבין מה אתם אומרים, ואולי יותר מדי טוב, אבל תצטרכו למצוא מישהו אחר שיש לו 'לב' לנהוג כך. לדלג מול כל האולם על אבי החתן". לאחר משא ומתן לא קל ומתוקף היותו אחד היותר פופולאריים, הגיעו המשפחה והעסקנים שהיו מעורבים בתיק הגירושים הזה להסכמה עם הזמר שהוא רשאי להזמין את האבא לריקוד עם בנו, ובתנאי שיעשה זאת בקצרה. וכך גם יהיה הריקוד. מהר. שתי דקות ונגמר.
בלב כבד הסכים הזמר לתנאי והזמין את כולם. כשהגיע תורו של האבא המוחרם, עמד בהסכם ולא הכביר בסופרלטיבים וקלישאות, עדיין, למרות שמיהר ככל שניתן, העסקנים בצד נעצו בו מבטים של 'תסיים עם זה כבר' בקושי נתנו לו להגיע אל סוף הקטע הקצר ממילא שהכין, והוא רואה מקצה האולם יהודי שבור מדדה במבט מושפל לרקוד עם בנו בחתונה כאשר שניהם לא מעזים להיישיר מבט האחד אל השני מרוב פחד מכל שאר הנוכחים באולם או מ-השד יודע ממה.
הריקוד, גם כפי שסוכם עם הקלידן, היה קצר. האבא שב אל מקומו בסוף, ממש על מפתן הדלת. המראה הזה ריסק את הזמר, שחווה כאב דומה, וכשהגיע תורם של החתן כלה לרקוד, כשהיה צריך להזמין אותם בכל מיני גינונים שירה ותשבחות, במקום כל זאת, החל לספר להם את מה שכתוב בזוהר הקדוש, שבעת הריקוד של החתן עם הכלה ביום חופתם, יורדות נשמותיהן של כל הסבים והסבתות אל האולם לראות, הם מקבלים אישור מיוחד להשתתף בשמחתם של עצמם.
לא רק נשמות הסבים והסבתות יורדות, המשיך הזמר. גם נשמותיהן של הילדים העתידים להיוולד לזוג היקר. והם יביטו בכם, ישאלו על מה אתם מתפללים. איזה חיים אתם מאחלים להם. איזה בית אתם עומדים להקים לילדים שלכם? כמה תאהבו אותם, והם אתכם בחזרה?! ובכך סיים את המזמור. הגיע עת רקוד.
החתן היה אמור להושיט את שתי ידיו אל הכלה ובמקום זאת קרא לאביו מסוף האולם. בא נרקוד, זהו יום חתונתי אבא, הם היישירו סופסוף מבט חף מפחד ונפלו זה על כתפיו של זה בבכי. כל כך הרבה שנים של נתק של ניכור ושנאה. וכל זה, על מה?! על מה??! רק לאחר מכן, החתן הרגיש שהוא מוכן לריקוד עם הכלה.
הסיפור הנ"ל מרגש. בלי ספק. הוא משמש את הזמר בהופועתיו ואף הגביר את הפופולאריות שלו במגזר. שזה מבורך.
אבל לא מספיק. אנחנו צריכים להשתמש בסיפור הזה כדי לחרוט זאת על לוח ליבם של כל ההורים והמתגרשים בעולם.
מיתוך דף הפייסבוק של דב אייכלר
]]>
