בפרשת השבוע פרשת משפטים כתוב: "מְלֵאָתְךָ וְדִמְעֲךָ לֹא תְאַחֵר בְּכוֹר בָּנֶיךָ תִּתֶּן-לִּֽי" (שמות כב,כח) ע"פ הפשט כוונת הפסוק במילים: "מְלֵאָתְךָ וְדִמְעֲךָ" - למעשרות (עשירית מהיבול או מהמשכורת המופרשת לצדקה) שאין להתאחר מלתת אותם.

אך הנועם מגדים מפרש זאת שלא ע"פ הפשט – במשמעות שתתן לנו מבט נכון יותר לחיים: "מְלֵאָתְךָ וְדִמְעֲךָ" – כשהנך מלא דאגות וטרדות, מוריד דמעות, ומחכה לזמנים טובים יותר, בחושבך שאז תתקדם בעבודת ה'. "לֹא תְאַחֵר"– אל תאחר ותדחה, כי עוד תראה ש: "בְּכוֹר בָּנֶיךָ"– דוקא הזמנים הקשים – היו ה'בכורים' – הימים הטובים ביותר לעבודת ה'! במקום 'לדחוף את הזמן', ורק לאחר הניסיון להבחין עד כמה הקושי שידרג אותנו או הקנה לנו תובנות חשובות. נדע כבר בעת הניסיון שבמציאות זו יש לנו את הכלים הטובים ביותר לבנית אישיותנו וקיום תפקידנו בעולם.

כך לימדונו חז"ל בפרקי אבות: "וְאַל תֹּאמַר לִכְשֶׁאֶפָּנֶה אֶשְׁנֶה שֶׁמָּא לֹא תִפָּנֶה" (אבות ב,ד) אל תחכה לרגע שתתפנה למילוי תפקידך בעולם, כי לעולם לא תתפנה, היצר תמיד ימצא סיבות לדחות את צמיחתך הרוחנית. ולכן עלינו להתחכם ליצר, כפי שמפרש הבית אברהם את הכתוב בפרשת השבוע של שבוע שעבר – פרשת יתרו: "וְקִדַּשְׁתָּם הַיּוֹם וּמָחָר" (שמות יט,י) - היצר אומר תתקדש ממחר, אך אנו נענה לו – היום אתקדש ומחר כבר נראה...

לתובנה זו הגעתי בתקופה לא כ"כ קלה בחיי, כשעקב פריצת דיסק חמורה רותקתי למיטה ללא יכולת לתפקד בבית, כה כאב לי שלא יכולתי לספק לבני ביתי את צרכיהם כהרגלי. ולא פחות קשה היה לשכב במיטה באפס מעש... במיוחד לאישה מלאת מרץ כמוני, חיפשתי בכל זאת במה אוכל להועיל דווקא במצב זה, ואז חשבתי: 'למה שלא אכתוב ספר מכל החומר שאגרתי להרצאות? והרי הראש והיד פועלים. ואכן באותה תקופה חיברתי חלק גדול מספריי, שמי יודע אם ה' לא היה מושיב אותי כך במיטה , אם הייתי אי-פעם מגיעה לכך מרוב עיסוקים.

כשהחלמתי בחסדי ה' וחזרתי לפעילות, הודיתי כ"כ לה' שפקח את עיני, ושבמקום להעביר את הזמן ולהרגיש החמצה על ימים שעברו, זכיתי למצוא את השליחות שה' נתן לי דוקא במסלול זה שבחיי, ולחזק את בנות ישראל ואת עצמי בספריי.

והדבר נכון בכל תחום: ישנן אמהות המתמודדות עם ילד שקשה יותר בחינוך, המדקלמות לי כ'מנטרה': "כשהוא יגדל אהיה רגועה יותר ואוכל להתקדם בעבודת ה', ובשדרוג אישיותי ובני ביתי", אך אין זה נכון, תפקידנו הוא - דוקא מתוך נסיון זה עם הילד בדיוק איך שהוא, להשתדרג ולגדול, ולעבוד את ה' בדרך שהוא מצפה עתה מאיתנו. בכל מצב בו אנו נמצאות, מצפה ה' לעבודת ה' בתנאים המיוחדים לאותו זמן. כפי שמפרש החפץ חיים את הפסוק "כִּי הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה עוֹמֵד עָלָיו אַדְמַת קֹדֶשׁ הוּא" (שמות ג, ה) כל מקום עליו אנו עומדים, הוא אדמת קודש לעבודת ה' שלנו – בתנאים ובמציאות שה' זימן לנו לאותו הזמן.

הנה נהנה מתהליך החיים ולא נצפה רק 'להיות אחרי' ולפספס את ההווה, כי הרי: העבר – אין, העתיד – עדיין, וההווה כהרף עין, אם כן – דאגה מנין? ננצל את ההווה לצמיחה רוחנית ונהפוך אותו לנצח, והדבר היחיד שנדחה מהיום – הוא... הדאגה.

הרבנית אסתר טולדנו מרצה בכירה ומחברת הספרים: שבילי השלום, שבילי טהרה, שבילי החלה ועוד. להזמנת הרצאות,הערות ולתגובות: manofbait@neto.bezeqint.net

]]>