מלבד הגורם הגנטי, גם לתגובת ההורים השפעה רבה על התפתחות החרדה אצל ילדיהם. תגובה מגוננת מידי של הורים מחזקת חרדה אצל ילד. בדרך הטבע ההורים אוהבים את ילדם וכאשר הם רואים אותו כאוב הם מתגייסים לעזור לו. כאשר עזרתם הופכת לדפוס היא בעייתית. כאשר הם עוקבים אחרי הילד "ומצפים" לכל איתות של חרדה מצידו ומסייעים ומרגיעים - הם מגבירים את חרדתו בעיקר כאשר הם עצמם חרדתיים.
כך הילד אינו מתמודד עם החרדות שלו ומתחיל להאמין ש"העולם מסוכן ואני איני יכול להתמודד בעצמי", אם הוריו נמנעים בעצמם ממצבים מעוררי חרדה הם מהווים מודל לחיקוי של ילדם ומגבירים בו את נטייתו לחרדה.
אי לכך כאשר הורים פונים אלי לבקש עזרה עבור הילד החרד שלהם ואני מגלה שהם בעצמם חרדתיים מאד, אני ממליצה להם לבקש קודם כל עזרה לעצמם. בעבר אמא אחת חרדתית מאד, אמרה לי אני חרדתית מאז שאני זוכרת את עצמי ואני חיה עם זה, חיי קשים אך לא חשבתי אף פעם להעזר, אבל עכשיו הילד שלי בן החמש מתחיל עם זה, ואיני רוצה שיסבול כמוני, אנא... איך אני עוזרת לו? עניתי לאם: קודם כל טפלי בעצמך. אולי בנך לא יזדקק לטפול וכך אומנם היה!
מחקרים מוכיחים שמספר גורמים מאפשרים לחרדת ילדים להתקיים:
א. דפוסי החשיבה – העולם הוא מסוכן (רעש בחוץ בשעת לילה מתפרש באופן מאיים).
ב. דרך ההתמודדות עם הפחדים – הנטייה להימנעות ממצבי חרדה מגבירה את החרדה. למשל, כאשר ילד נמנע מלהכנס למעלית – הוא לא ילמד לעולם שמעלית אינה מסוכנת.
ג. אופן האינטראקציה בין הורים לילד חרד – הגנת יתר מגבירה חרדה. כאשר הורה מאפשר את ההימנעות, מרגיע תדיר, עושה דברים במקום הילד – הוא מאפשר לאמונות השגויות להמשיך. ניתן לשלט על שלושה גורמים אלה והורים לילד חרדתי מוזמנים להכיר את תוכנית הסיוע.
* * *
מתוך מעקב אחרי הורים לילדים חרדתיים מסתבר שישנן כמה דרכים אופייניות לתגובות של הוריהם. למשל, אתם נותנים חיזוקים והרגעה לעיתים קרובות מידי "אין שום סיבה לפחד" "הכל יהיה בסדר". כאן הכוונה לא לתת לגמרי חיזוקים לילדים. מעט מידי גרוע כמו יותר מידי.
ילד חרד אינו מסוגל לסמוך על עצמו ותהייה לו נטייה לבקש חיזוק עוד ועוד. הסכנה היא להכנס לדרך ללא מוצא. החיזוק מרגיע לטווח קצר, אך לטווח ארוך מגביר את החרדה. כך שדווקא כלפי ילד חרד צריך להיות יותר קמצנים בחיזוקים. לא מומלץ להפסיק בבת אחת במתן החיזוקים וחשוב ליידע את הילד שאתם משנים כיוון. ולהסביר מדוע אתם עושים זאת. אחרת הוא עלול לפרש את התנהגותכם כדחיה כלפיו. כאשר בהכוונתכם הוא לומד להתמודד בעצמו באופן מוצלח אתם מעודדים אותו על ההתמודדות בשבחים ואפילו במתן פרס.
גם אם הילד מפציר ומבקש הרגעה עליכם להיות החלטיים ולא להגרר לויכוח מייגע "אתה יודע את התשובה ואנחנו לא נדבר על זה יותר". כאשר יחזור ויבקש עזרה. התעלמו, כאשר הוא מתגבר ומסתדר בעצמו שבחו אותו. אומרים לילד בדיוק איך להתמודד או עושים בשבילו דברים.
יוסי בן התשע חרד מאוד במצבים חברתיים. בארוע משפחתי ישב יוסי ליד אביו ולא שיחק עם בני דודים. המארחים שאלו כל אורח מה להגיש להם עוף או שניצל. יוסי סגר את פיו ואביו ענה במקומו: "יוסי אוהב שניצל", כאשר ניגש אליו בן דוד והציע לו להצטרף אליו למשחק ענה אבא במקומו: "יוסי עייף היום קצת". כך נוצר מעגל קסמים, ההורה מנסה "להציל" את בנו מחוסר האונים שלו, בטווח הקצר זו הצלה בטווח הארוך זה מגביר את חוסר הבטחון.
למרות הרצון הטוב של ההורה למנוע כאב מילדו עליו להבין שילדים לומדים להתמודד רק אם הם מתנסים בעצמם. אין תשובה חד משמעית מהי מעורבות יתר של הורים. כל ילד הוא אינדבדואלי, כדי לבדוק את עצמכם: שאלו הורים אחרים מה הם עושים. ואת עצמכם – "מה הדבר הכי גרוע שהיה קורה לולא הייתי מתערב/ת?"
- מזדהים עם חרדת הילד ועורכים עמו דיונים ארוכים על גורמי החרדה, דיונים ארוכים סביב החרדה מחזקים את נוכחותה.
- קשוחים עם הילד ולא מאפשרים לו כל הימנעות מהמצב המאיים.
- מוציאים את הילד מהמצב המפחיד ועוזרים לו להמנע ממנו.
- מגלים חוסר סבלנות כלפי הילד.
חלק מההתמודדויות הנ"ל נראות דווקא הגיוניות ולא היא, הורים באמת אינם אמורים לדעת איך בדיוק להגיב, ובאיזה מינון. ולא פלא שלעיתים הם ירגישו חסרי אונים, ואובדי עצות. לעומת זה ישנם דרכים יעילות עבור הורים:
- אי המנעות – המנעות מגבירה חרדה, אי לכך אל תעודדו אותה.
- לעודד את הילד להחליט בעצמו איך להתמודד עם חרדתו – פרוט בהמשך.
- להתעלם מהחרדה של הילד, ולתת תשומת לב ושבחים כאשר ההתנהגויות החרדתיות נפסקות.
]]>
