יום אחד אני מוצאת אותה, את נעמי, יושבת על הכסא בשילוב רגליים, ובמקום לקרוא כהרגלה, היא מעיינת ברצינות קמוטת מצח במכתב רשמי. "מה זה?" אני שואלת. "מכתב רשמי לעריה. אם לא יפנו לנו, דירי השכונה, את ערימות העצים הגזומות שבכל מקום, יהיה רע וגרוע ! " מסבירה לי נעמי. "מי כתב את זה?" אני שואלת. מנסה להציץ מעבר לכתפה במען ובנמען.

"הורביץ השכן. הוא כתב כמה טיוטות וכנראה הרוח החזקה שהיתה אתמול העיפה לו אותן מהחלון והן נחתו על יד ערמת העצים הגזומים שליד הבית שלו".

לקחתי את הפתק וקראתי:

אל עירית העיר, אגף התברואה.
הנדון: בקשותי החוזרות ונשנות באשר לפנוי עצי הגזום הרבים בשכונתנו.
לדעת העריה הנכבדה: זהו מפגע אקולוגי ותרבותי!
באם לא תענו לדרישתי זו, אערב אישים חשובים וגורמים מכריעים,
בתודה
א. הורביץ

"נו" – אמרתי – "מה זה כל כך מעניין? הורביץ ?" מר הורביץ הוא אלמן מאד גלמוד ותמיד כועס. אמא מזהירה אותנו לבל נפריע לו בשעות המנוחה, אבל כמה שאנחנו משתדלים, הוא תמיד זועם וכשרואה אותנו צועק עלינו שאנחנו מפריעים. גם כשאנחנו לא.

אני חושבת שגם העיריה כבר מכירה אותו: כל יום הוא מוצא סיבה אחרת לכתוב מכתבים לעריה. הוא נורא לא מרוצה מכל דבר. אמא אומרת שחייבים להתחשב בו, כי הוא כל כך בודד, והיו לו חיים קשים ומרים. אשתו נפטרה מוקדם ואין לו ילדים או משפחה. איש כזה, אמרה אמא, נקרא איש ערירי, שזה אומר בודד מאד מאד, ולכן הוא כל כך מריר.

"מרירי". חזרה נעמי אחרי אמא. ומאז המילה נכנסה אצלנו לשימוש קבוע. "אז למה מעניין אותך פתאום המכתב של הורביץ המרירי?" אני שואלת את נעמי עכשיו. נעמי לא ענתה. היא המשיכה לבהות במכתב, והעניים שלה נצצו בברק מתכנן. "אסתר" – אמרתי לעצמי – "תזכרי מה שאת אומרת לעצמך! משהו עומד לקרות!

**
ובאמת - קרה. יום אחד בלבד חלף, וכבר קרה. הפסקת עשר בבית הספר, כולן בחצר. אני מחכה בתור לקפיצה בחבל, שרי לפני סופרת "ב-ה-פסקות שת--ים", ומזנקת כולה אל תוך החבל, ואז, בדיוק כשאנחנו מתחילות לספור "בהפסקות שתים", ומגיע תורי, מטלטל אותי מישהו מאחור ומושך באפו בקולניות. אני מסתובבת. זאת נעמי. אחותי המופלאה. "מה קרה?" אני נבהלת. ביד האחת שלה יש ילקוט וביד השנייה מעיל. "אני הולכת הביתה," היא רוטנת, ומושכת שוב באף, כאילו שזה חלק מפעולותיה השגרתיות. "למה?"

נעמי מושכת אותי הרחק מהמשחקות. שלא תשמענה. "המנהלת סילקה אותי ליומיים". "באמת?" צער, תדהמה (ומעט קנאה) היו בצעקה שלי. יומיים חופש! סתם כך, מבית הספר! יומיים חופש באמצע ! "איך הצלחת לעשות שהיא תכעס כל כך?" שאלתי. המנהלת שלנו לא נוקטת באמצעים חמורים כאלו בדרך כלל. היא מאריכת אף. (ככה אמרה לנו פעם המורה חיה: יש לכן מזל שהמנהלת שלנו "מאריכת אף". אחרת, הייתן נענשות חמורות על המקרה...)

נעמי התישבה על הילקוט שלה ומשכה באפה, פניה היו לבנות כמו סיד. והיא סיפרה לי. אני לא מביאה כאן את הסיפור מפיה ממש באותו רגע, כי אז תצטרכו לסבול הרבה משיכות אף, רעידות שפתיים וגבות רוטטות. מספיק שאני סבלתי אותם.

הכול התחיל בזה, שנעמי רוצה כבר המון זמן לעבור מקום ולשבת ליד גילי, שהיא החברה הכי טובה שלה. המורה לא רוצה שנעמי תעבור מקום כמובן. האמת היא שבצדק, כי אף מורה לא היתה רוצה לנהל כיתה ותוך כדי כך להתמודד עם נחל פטפוטים ונהרות של רעיונות משתי ילדות שובבות וקונדסיות כמו נעמי וגילי חברתה, שיש להן הכי הרבה שכל שובבי בכיתה.

בכל אופן, נעמי היתה נחושה בדעתה לעבור מקום. היא כל כך רצתה לשבת ליד גילי, שחיפשה רעיונות שיכריחו את המורה לעשות את זה. והורביץ נתן לה רעיון כזה. נעמי ישבה בהפסקת הבוקר, לפני התפילה, ונסחה בדייקנות מכתב רשמי רב כבוד למורה וכה נאמר במכתב:

אל: המורה שלי
הנדון: בקשותי החוזרות ונשנות באשר פינוי המקום ליד גילי כדי שאני אשב בו. באם לא תעני לדרישתי זו, אערב אישים חשובים וגורמים מכריעים.
בתודה
נעמי

מה אתם הייתם עושים אילו שמעתם סיפור כזה מאחותכם הקטנה? טוב, גם אני צחקתי מאד. "זה לא יפה מצדך!" אמרה נעמי ברוח נכאה. "בסדר, את צודקת", הודיתי באשמה. "פשוט לא יכולתי להתאפק, אבל מה עכשיו?" "אני לא יודעת", התעצבה נעמי. היא לא רצתה ללכת הביתה. היא בסך הכל רצתה לשבת ליד גילי, החברה שלה ופשוט ניסתה את כל הדרכים לכך.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

"יש לי רעיון" אמרתי. "תבקשי סליחה. תמיד אפשר לבקש סליחה". נעמי הרימה את ראשה בתקווה והתבוננה בי.
"פשוט תלכי למנהלת.. רוצה שאני אבוא איתך?" שאלתי. "כן".. רעדה נעמי בהכרת טובה. "בואי איתי". "בסדר. בואי". התחלתי ללכת והיא התנהלה אחרי עם הילקוט הורוד שלה, ונראתה כל כך קטנה וכל כך אחותי.

בימים אחרים לא הייתי נכנסת למנהלת. לא הייתי מעזה. אבל כשזה היה בשביל נעמי, הייתי מוכנה לעשות הכל. הכל.
נכנסנו בנימוס למשרד ואני ביקשתי לדבר עם המנהלת. "היא עסוקה", אמרה יונה המזכירה. "מה אתן רוצות?" "יונה הכניסי אותן", קראה המנהלת. "יש לי בדיוק דקה שתיכנסנה".

נכנסנו. נעמי אוחזת בידי בביטחון. "כן?" שאלה המנהלת. מחכה שנדבר. "אני רוצה להסביר למנהלת משהו". אמרתי.
"המנהלת.. נעמי אחותי.. היא.. היא באה לבקש סליחה.. אני אסביר, המנהלת, מרוב שהיא קוראת כל היום.. לפעמים קצת מתבלבלת בין מה שכתוב לבין המציאות.. והיא".. וכאן, סיפרתי לה את סיפורו של השכן מר הורביץ, והמכתב לעריה.
"המנהלת מבינה"?

היא הסתכלה בי בעיניים חמורות, ואז הגבות שלה רעדו מעט, ואז, היא צחקה! פשוט צחקה. מאד. המנהלת שלנו היא אמנם מאריכת אף. אבל אף פעם לא שמעתי אותה צוחקת ככה. נעמי ואני הסתכלנו זו בזו ולא ידענו מה אנחנו צריכות לעשות.
"המנהלת", שאלתי כשהיא הפסיקה לצחוק. "ההתנצלות של נעמי.. ושלנו מתקבלת"? "כן .. לכנה, לכנה לכיתות.. גם את נעמי", הורתה לה עם היד לכיוון הכיתה. "אני אדבר כבר עם המורה".

יצאנו משם בהקלה.

אני חושבת שיש לה נס, לאחותי, שיש לה אחות גדולה.

]]>