כבר כמה שנים טובות מקשרים דרך חברותות בין חרדים וחילונים, לקשר אמיץ ואמיתי של לימוד יהודי ושיחות מחכימות ומעשירות. מחלקת גברים ומחלקת נשים, שתיהן פעילות ומזנקות עכשיו ומוכיחות לכל העולם שאפשר גם אחרת. אפשר גם בלי מלחמה, בלי שנאה ובלי ניכור ובורות.

את שיחות החברותא של ליאת והודיה מגדירים ב'קשר יהודי' כ"שיחות של מגילת אסתר", וזאת למה? בשיחה הראשונה הודיעה ליאת חגיגית שהיא לא מוכנה שיוזכר שמו של בורא העולם בכל צורה שהיא בשיחה. למה? ככה. פשוט וחלק. בדיוק כמו במגילת אסתר. כל מה שצריך נאמר אבל בלי איזכור מפורש של מחולל הענינים.

שלא תהיה פה שטיפת מח או כפיה כלשהי כמובן. הודיה אכן הצליחה. אמנם היה זה קשה. אך בסופו של דבר הן למדו וסיפרו ושיתפו והתקדמו. אם ליאת היתה רצינית מאד באכיפת החוק הזה... רוני, בעלה, היה עוד יותר. בכלל לא מצא חן בעיניו הרעיון המלחיץ. אשתו יוצרת קשר פעם בשבוע עם אשה חרדית ולומדת איתה נושאים יהודיים. לא לענין. עם הלחץ שלו והחשש שלה, הקשר המקסים הלך ודעך עד שנדם לגמרי.

הודיה כאבה את החסר. חסר לה הלימוד, חסר לה הענין, חסר לה החיבור למקור יהודי באופן קבוע, ובעיקר- חסר לה הקשר עם ליאת. לאחר כשנה וחצי אזרה הודיה אומץ וחייגה אל ליאת, תוך מוכנות נפשית לטריקת טלפון (יש דבר כזה היום? הנייד שקט מידי בשביל טריקה, אבל לשם הסיפור זה קביל) או להערה צינית או למה שעולה בראשכם בהתאם למצב הרגיש.

בשניה שליאת קלטה את הודיה על הקו, היא צעקה. "אני לא מאמינה", זה דווקא לא היה חדש לה, אבל בכל זאת היא התבלבלה והמשיכה להקשיב בשקט: "הלילה חלמתי עליך, ובדיוק הרגע חשבתי שאני צריכה להתקשר אליך ולספר לך על העזרה שלך בשינוי רציני בחיי שקרה לפני חדשיים!" מתברר שבזמן הנתק ביניהן הודיה המשיכה לדבר המון בתוך הראש והלב של ליאת. פה ושם היא שמה לב שהאמירות מסתובבות בתוכה והיא קולטת שוב ושוב שהודיה צודקת. לפני חדשיים, היא נאלצה בפתאומיות לפנות את דירתה ולחפש מקום חדש. הפעם חיפשו אזור שמנוקד גם באנשים דתיים, בשביל האוירה, ושיש בו בית כנסת.

הקשר ביניהן חודש, אמנם בתדירות נמוכה יותר, אבל בעצמה גבוהה. ומה עם רוני? רוני לא מתרונן עדיין, אבל המצב לא חמור מבחינתו כמו שהיה בתחילת הקשר, והשיחות של ליאת והודיה כבר לא יכולות להכנס תחת הכותרת "שיחות של מגילת אסתר"...

]]>