רובנו תולים את השכחה בהתקדמות הגיל, בחוסר B12, או בשעות השינה המועטות בלילות... (מרגיע את המצפון...?) שכחנו את אחד מהגורמים העיקריים לשכחה – הכעס!

פרשת השבוע פרשת שמיני מספרת על כעסו של משה רבינו על אלעזר ואיתמר בני אהרן שלא אכלו מבשר הקדשים וכך כתוב בפסוק: "וַיִּקְצֹף עַל אֶלְעָזָר וְעַל אִיתָמָר בְּנֵי אַהֲרֹן" (ויקרא י,טז) אומר המדרש: "אמר רבי הונא בשלשה מקומות כעס משה ונתעלמה ממנו הלכה, ואלו הן: בשבת, ובכלי מתכות, ואונן... באונן מנין, שנאמר (ויקרא י,טז): ויקצף על אלעזר ועל איתמר, וכיון שכעס נתעלמה ממנו הלכה שאונן אסור לאכל בקדשים". (ויקרא רבה יג,א)

משה רבינו כעס ונעלמה ממנו הלכה שאונן אסור לאכול קדשים, הם היו אוננים – אבלים על אחיהם שנפטרו, ולכן לא אכלו את הקדשים. בהמשך הפרשה תיקן אהרן את משה ומשה הודה בטעותו, ואומר המדרש שמשה הוציא כרוז למחנה ואמר: אני טעיתי בהלכה ואהרן אחי בא ולמד לי.

איך הגיע משה רבינו שידע את כל התורה כולה – לשכוח הלכה? בגלל כעס. ואם זה קרה למשה רבינו זה בוודאי יכול לקרות לכל אחד מאתנו. לתשומת לב כל הנשים שהפכו את נקיון הפסח לנקיון האביב, ועושות הרבה מעבר לצורך, וזאת לפעמים תוך כדי כעסים וצעקות על כל בני המשפחה, והבעיה שבכך הן לא מהדרות במצות ביעור החמץ, אלא שהדבר יביא אותן לשכוח לנקות היכן שחייב, ולהגיע לטעויות שלא רק ימנעו את ביעור החמץ, אלא גם ימנע את ביעור החמץ מהלב, שהוא העיקר בהכנות לפסח, כפי שאמר אחד מאדמור"י ויז'ניץ: 'משהו כעס גרוע יותר ממשהו חמץ'.

אם הכעס מביא לשכחה, הרי שהתרופה נגד שכחה היא מיגור הכעס, אך טרם נראה איך נגיע לכך, נוסיף ונאמר שהכעס גם פוגע באיכות החיים, מקצר חיים, וכן פוגע בבריאות, לוקח את השמחה, ומביא לפחדים ועל כך הרחבתי על פי מקורות מחז''ל שהבאתי בספרי שבילי השלום.

אף אחד מאיתנו לא מעוניין ללקות במכת השכחה, ולא ביתר תופעות הלוואי של הכעס, אם כך כיצד נמגר את הכעס?
מיגור הכעס מתחיל מהמודעות לגורמים לכעס. אחד מגורמי הכעס נרמז במילה כעס – כס עין, כשכועסים העין מכוסה ולא רואים את התמונה השלמה.

לדוגמא כשהבעל לא עונה בפלאפון ויש לו בערך 60 שיחות שלא נענו (תוך זמן קצר...:-), והאישה מדמיינת כבר את טון ותוכן צעקותיה... ולפתע הוא מגיע ומסביר שהיה בחנות כדי לקנות לה את השוקולד שהיא מחבבת ולא היה שם קליטה...
אם כבר הספיקה לצרוח ולהעשיר את הלקסיקון במילים ששנים לא הוציאה היא מתביישת... ואם לא היה לה כוח לצעוק כי התעייפה מלדמיין את צעקותיה היא מודה לה' שלא כעסה כשנוכחה בצדקתו –כשהעין כבר לא מכוסה כי היא פתאום ראתה את כל התמונה.

ישנם גורמים רבים נוספים לכעס, אך ה'שלטר הראשי' השולט על הכעס הוא האמונה, שהוא התבלין העיקרי כדי לשרוד בעולם, ובלעדיו כל דבר קטן יכול להוציא אותנו משליטה ולגרום לכעס. מחקרים גילו שתוחלת החיים בישובים בהם האנשים מאמינים בה' ושהכול ממנו גבוה יותר מביישובים אחרים, הסיכויים למות בגיל צעיר בישובים אלו קטן ב-30% מבישובים אחרים, זאת מכיון שמי שחי עם אמונה שהכול מה' – רגוע יותר וכועס פחות – דבר המונע מחלות לב וקיצור ימים.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

אחד ממחקרים אלו נעשה במשך 10 שנים, כלל מעקב על רישומי הפטירות ב-900 איזורים שונים בארץ, מאמינים ולא מאמינים, בקבוצת המחקר השתתפו כמות עצומה של 140 אלף איש! כעס הוא עונש שאדם מעניש את עצמו על טעויות של אחרים או על מצב נתון, אם נזכור שכל צער קטן – אף כשהוצאנו 5 ₪ מהכיס במקום 10 ₪ - נקצב כך משמים, ונתמקד בחיפוש אחר הפתרון, או להפקת לקח ותובנה חדשה לחיים נרגע במקום לכעוס.

מובן שהדבר דורש אימון תמידי, קאוצ'ינג רוחני, הנעשה בהדרגה מלהתחיל בלא לכעוס מהדברים הקטנים כמו איבוד המשקפיים (איך אמר החכם צריך משקפיים כדי למצוא את המשקפיים), תוך שגרף ההתגברויות עולה עם הזמן.
וכפי שבספורט מה שהיה קשה אתמול קל יותר היום, כך בחיזוק שרירי הנפש במידת האמונה נתקדם עוד ועוד, וכך דרך התרגול התמידי המלווה כמובן בתפילה להצלחה, נגיע למיגור הכעס המהווה את התרופה הטובה ביותר למניעת השכחה.

ולסיום, כדי לחזק עצמנו, נאמר לעצמנו בכל יום כי 'רק היום' לא נכעס. אם נכשלנו אתמול לא נתייאש, אלא נזכור כי כל יום הוא יום חדש עם כוונות טובות להגיע למקום רחוק יותר.

הרבנית אסתר טולדנו מרצה בכירה ומחברת הספרים: שבילי השלום, שבילי טהרה, שבילי החלה ועוד. להזמנת הרצאות וסדנאות, הערות ולתגובות: manofbait@neto.bezeqint.net

]]>