הוא עמד שם כולו נרגש, התיק על גבו, קושר בהדיקות את מגפיו, כיפה וציצית שמשתלבים עם הירוק ירוק הזה. הוא כולו נרגש ואמא עומדת בדמעות מביטה בבנה אהובה. מחבקת חזק וכולה תפילה שהשם ישמור עליו מכל משמר, היא עברה איתו זמנים קשים, זמנים שכמעט וויתרה אבל לא, בסוף לא, היא לא וויתרה עליו.

רצתה היא שיהיה גדול בתורה, רצתה היא להשתלב ולהיות כמו כולם אבל הבינה שהשם שלח לה נסיון אחר שתצטרך להתמודד ואם לא שם אז לפחות שיגשים לו חלום אחד, להגן על עם ישראל.

‏

אז הוא עמד שם ובפיו נושא תפילה לאלוקיו. שישמור עליו מכל משמר. גם את גופו וגם את רוחניותו. ואותו חייל מנופף לאמא לשלום. מסובב את המבט קדימה אל עבר העתיד, התחלת שירות צבאי ומעגל חיי הצבא הקשים. אז כן, ימים ראשונים חלפו להם זה לא בדיוק כפי שחלם לתפוס נשק ולהילחם באויביו כדוד המלך ושאר גיבוריו. אבל עדיין, מטרה יש לפניו אני אעמוד בזה הוא אומר לעצמו אני גיבור השם איתי תמיד אני אצליח.

‏ ואותו הילד מחכה הוא לשבת ראשונה בבית, אמא מחכה לו שם כבר לייד החלון והוא עם מבט של גאווה חוזר הביתה. התיק הכבד על גבו, מצחו מזיע מהחום והבגדים הכבדים. אבל כל כולו זוהר ומחייך. הנה הוא כבר רואה את ביתו באופק, מרגיש גיבור וחזק שאף אחד לא יוכל לשבור.‏

אך לפתע מה זה נשמע מאחוריו? קריאות "חרד"ק" מתחילות לסבוב אותו, הייתכן? מאיפה ולמה? קבוצת ילדים שראו בו כמטרה קלה. מתחילים לצעוק בקריאות גנאי לעבר החייל, החייל כמובן ממשיך בדרכו מתעלם אבל בתוך ליבו ישנה צביטה שעדיין יושבת דווקא.. בביתי שלי?

***

הסיפור הזה הוא סיפור שעובר כמעט כל חייל הבא ממשפחה חרדית. אפילו אפשר לומר על בסיס יומי אותם ילדים שמצאו את מקומם סופסוף אחרי שורה של נסיונות מפה ולשם. ולראשונה מנסים לדבוק במטרה הקשה.. אך הפעם עד הסוף. ולשרת את המדינה ואותם חיילים שרגילים הם לחיזוקים ואהבה מכל פינה. אבל דווקא במקום הכי אהוב השכונה, רחוב הילדות המקום בו גדל, דווקא שם מסתכלים עליו במבט של זילזול, וקריאות קטנות אבל שיכולות לשבור כל חייל קומנדו חזק ושרירי.

זה קרה בפורים האחרון, בכל מקום בכל פינה תחפושת החייל היא זו שבולטת בקרב הילדים. דפדפתי באינטרנט הגדול כשלפתע צדה את עיניי תמונה על קבוצת חיילים חרדים החוגגים חג בבסיס. כן, כן.. החג שכל-כך אהבו וחיכו לצאת ביחד עם החברה של הישיבה לחלק מתנות איש לרעהו ולשתות עד דלא ידע.

אבל לא.. הם שם יושבים בבסיס או בגבול עומדים דרוכים. מנסים לשמוח לפחות מכמה מנות של אנשים טובים, אבל לא..הם לא מרגישים חסר הם יודעים שבזמן שהם שם! ילדים בעלי תחפושת של חייל מסתובבים חופשי פושטים ידיהם לבקשת דמי פורים מהעוברים והשבים, אך לפחות הם מגנים, שומרים ומתפללים מכל הלב שהשם ישמור את החיילים הגדולים והקטנים.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

***

הלב נשבר לראות את אותם ילדים רחוק מהבית, רחוק מהפורים הידוע של הערים החרדיות, אהבה של כל ילד חרדי מאז שקטן ועד שיקים משפחתו ויביא את הדור הבא שלו. מאז..מאותה התמונה.. התחלתי להבין מה הם באמת עוברים. כן כל חייל וחייל עובר את זה, אבל החיילים החרדים..זה עוד תוספת של קושי וליבי התמלא אהדה והערכה כלפיהם.

לא..

גם אני הייתי רוצה שאותם חיילים יהיו תלמידי חכמים שיושבים ושוקדים בתורה, אבל כנראה לא כך השם רצה ואני יושבת ותוהה. כמה הם צריכים לעבור? מלחמה כפולה! לראות סרטוני ווידאו ברחובות ירושלים ובני ברק שילדים רכים צועקים מכל הלב " חרד"ק! החוצה חרד"ק! זה לא מקומך!" והוא רק רוצה לחזור הביתה סופסוף להרגיש את האהבה..

אז כן הוא לא כמוך, אבל עדיין תחשוב מה עובר הוא אותו חייל שמנסה לחזור לחייו אחרי האימונים הקשים ובמקום קריאות אהבה הוא מקבל קריאות של "נאצי גרמני", ועוד מילים שהלב מתקשה לכתוב..

אז כן..

הוא לא כמוך, הוא לא בדיוק 'ישיבשער' מן השורה, אבל הרצון שלו לקום ולתת לאחר, זה כבר צריך לעורר בך אהדה, אבל הוא עדיין אחיך ועדיין אוהב את הצולנט של טועמיה חיים זכו. ואם אנחנו נראה לסביבה שלנו שאנחנו יודעים גם לקבל את השונה, לא יקום ילד קטן ויתחיל לצעוק "חר"דק החוצה.. ברחובות מלכי ישראל.

]]>