ישנן נשים שלא פעם חשות בליבן קנאה בחברה שמצליחה מאד, ומרגישות שאולי היא לוקחת את מקומן ומצליחה יותר. יש נשים שגם משוות כל הזמן את עצמן להכול ולכולן, וליבן כואב על מה שיש לשני ולהן אין. מרוב שאותן נשים עסוקות במה שיש לאחרים, הן לא שמות לב לטוב שיש להן ולא נהנות ממנו, וצדק מי שאמר חייו של המקנא אינם חיים.

כיצד אפשר להפטר מאותה קנאה מזיקה?

בפרשת מצורע התורה מדברת על המצורע שקיבל צרעת על כך שדיבר לשון הרע, כשבסופו של תהליך הטהרה לאחר שעברה הצרעת הוא מצוּוֶה לגלח את שערותיו, ככתוב בפרשה: "והיה ביום השביעי יגלח את כל שערו" (ויקרא יד,ט)

למה הצטווה המצורע לגלח את שערותיו? האם לא די בכל תהליך הטהרה בו ישב בדד מחוץ למחנה, שם ודאי חזר בתשובה על חטאו, ועוד תהליכים שונים שעבר לטהרתו? מדוע עליו גם לגלח את שערותיו – דבר שגורם לו בושה כאשר כולם רואים עליו שהוא היה מצורע בעקבות חטא לשון הרע?

מסביר הבן איש חי שהצרעת באה בעקבות דיבור לשון הרע, ומדוע באמת הגיע לדבר לשון הרע? כי הוא חשב שזה לקח את פרנסתו, זה גרם לו הפסד, זה קלקל את שמו, אם כן היסוד והגורם לכל דיבורי הלשון הרע הוא חוסר אמונה, כי אם היה מאמין שהכול משמים, וכמאמר חז"ל: "אין אדם נוגע מן המוכן לחברו אפילו כמלוא נימה" (יומא לח, ע"ב) - אדם לא יכול לקחת מהשני אפילו לא כחוט השערה, ואם היה מאמין בכך לא היה הוא מדבר לשון הרע, לא מקנא ולא מאשים אף אחד.

לכן עליו לגלח את שערותיו – שדרך זה מרמזים לו להתחזק באמונה זו, כי כשהשערות ארוכות נראה לנו כאילו ששערה אחת שוכבת על השניה, אחת תופסת את מקום השניה, אך ברגע שמגלחים את השערות רואים את האמת המרגשת שכל שערה יונקת את חיותה מגומה נפרדת לחלוטין מחברתה.

אם כך בשערות ראשינו קל וחומר בבני אדם המושגחים בהשגחה פרטית מלמעלה, ה' דואג לכל אחד מאיתנו במיוחד לפרנסתו ולכל צרכיו, ואין חברו נוגע במה שמוכן לו משמים, אף אחד לא יכול לגרום לו להפסד או לכל דבר רע אם לא כתוב כך בשמים, ואם נכתב עליו דבר לא טוב אז אם לא דרך האדם הזה הספציפי – היה זה מתגלגל על ידי אדם אחר.

אם כן מה לו לדבר עליו לשון הרע? הקנאה מיותרת לחלוטין, שהרי הכול מדוקדק בשיא הדיוק, דיוק אליו יכול להגיע רק בורא עולם הכל יודע והכול יכול.

אדם המקנא הוא כאומר לבורא עולם שטעה בחלוקת הכספים או בחלוקת הכשרונות וכן הלאה... חלילה, וזוהי משמעות הברכה "שעשה לי כל צרכי" – הכוונה שהשם דואג לכל צרכינו, הגשמיים והרוחניים כאחד. את מה שאנו צריכים – קיבלנו, ומה שאין לנו – איננו צריכים כרגע.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

אדם שבטוח ומאמין בכך, אין בלבו שום מקום לקנאה. הוא מאמין שהכול מאתו יתברך ושאיש לא יוכל לקחת את השייך לו. על כן הוא שמח ומאושר בחלקו ואינו מקנא. כפי שילד קטן לא יקנא באביו העוסק בנדל"ן ומרוויח משכורת 'מכובדת', כי הדבר לא שייך לעולמו. וכן להיפך אב לא יקנא בבנו על משחק הקליקס בן 1000 החלקים שהסבתא קנתה לו במתנה, כי הרי זה מחוץ לתחום התעניינותו.

הדוגמאות נשמעות לנו מגוחכות ואולי גם מעלות חיוך, אך כך נראה אדם שמשווה את מה שיש לו למה שיש לחברו, זה הרי מחוץ לעולמו, כי הכול מדוקדק משמים לכל אחד לצורך תיקונו ותפקידו. לחיות במפעל חייה של החברה, ולהתעסק ללא הרף במה שקורה שם, פירושו פשיטת רגל במפעל חיינו.

במקום לבחור בקנאה המביאה רק עייפות, טרדה, ומונעת ברכה – נהיה מאותם טובי העין, שחייהם מלאי רוגע, שמחה ושלווה, וזוכים שפע המובטח לטובי העין, כפי שכתוב בספרים הקדושים כי ככל שאדם רוצה בטובת הזולת ה' מעניק לו הצלחה. הבה נתמקד במתנות הנפלאות שה' נתן לנו, בכשרונות אותם קיבלנו, ובהם נצייר את ציור חיינו. באופן הטוב ביותר עבורנו.

מדויק להפליא לא כך התחלנו?

הרבנית אסתר טולדנו מרצה בכירה ומחברת הספרים: שבילי השלום, שבילי טהרה, שבילי החלה ועוד. להזמנת הרצאות וסדנאות, הערות ולתגובות: manofbait@neto.bezeqint.net.

]]>