חשבתי לכתוב טור בנושא "והגדת לבנך". להתעמת מול השאלה: "כיצד ניתן "להגיד" לבני הנעורים כשנמצאים בדור החושב שהוא כל יודע. אך מחשבות לחוד ומעשים לחוד. היות שצמד המילים "והגדת לבנך" סחפו מחשבתי לנתיב אחר פקוק בכאב.

מצאתי עצמי חושבת בין קרצוף רצפות למירוק הארונות על ילדי הורים גרושים או ילדים יתומים, ילדים אשר מקומו של האב בשולחנם נמצא ריק והם נאלצים למצוא מקום אירוח לחג.

ליל סדר זה חג משפחתי, האבא יושב מסובה כמלך בראש השולחן, סביבו ילדיו הנסיכים השואלים "מה נשתנה" ונענים בתשובה על ידי אביהם בגדר "והגדת לבנך", רק ילדים יתומים וילדי חד הוריות מוצאים עצמם נעים בכאב על מושב כסאם. מחפשים הם את האבא שיגיד להם, או מדויק יותר מחפשים הם את תחושת אבא ובן.

"את פתח לו", זו לא אימרה שקשורה רק לבן שאינו יודע לשאול, זה יותר פניה לכל אחד מאיתנו לפתוח את הרגישות ולתת לילדים אלו תחושה שאינם לבד, כי יש מי שיגיד להם. מחשבותיי המשיכו בסיורם במסלול חג הפסח והביאוני למסקנה שהחג הזה יש בו הרבה פתיחת דלתות. אין כוונתי לפתיחת הדלת המסורתית בבואו של אליהו הנביא, אלא לפתיחת שערי הלב ברגישות.

במסגרת השתתפותי בקבוצת פעילות חסד, אשר פעילים שם לא מעט אנשים טובים באמצע הדרך, הזדמן לי להתקל בהרבה מקרים צורבי לב, של אנשים שאין ידם משגת להכין חג. אז נכון שלא מעט סודרו דרך שם לחג אבל ישנם לא מעט ששמחת חג רחוקה מהם כי הפרוטה לא מצויה בכיסם בשביל להכניס חג לביתם.

"את פתח לו", עלינו לעצור את קירצוף הפאנלים ולשאוף אויר קצת שונה מאדי אקנומיקה. לפתוח את הלב ולהפעיל את המחשבה בשאלה: "האם יש בסביבתנו משפחה שזקוקה שנפתח את הלב עבורה בהענקת תחושה שאינם לבד"?

"את פתח לו" אין זו אגדה. כי הא לחמא עניה לעיתים בגדר מצה עשירה, תחשבו על זה.

חג כשר ו...שמח לכולם.

]]>