״אמא, תבואי גם?!״ שואלת אותה הבת הבכירה המתגוררת כבר עשור בהודו והגיעה לחופשת פסח להתפנק בחג אצלה, היא פוערת זוג עיניים כחולות, שכל השנה רינה יכולה לראות רק באינסטוש.

סבתא"? , ממשיכה משי הנכדה בת ה7 גם לה עיניי ים והעברית שלה נשמעת יותר כמו אנגלית-הודית "אפשר לנסוע באוטו שלך ושל סבא?!"..

עין אחת של רינה בפייסבוק, עין שניה ברחבי הבית המצולק שרק לפני שבוע היא צחצחה ומירקה עד כלות, המבט משייט לכיוון שק תפוחי האדמה (השלישי) שיש עוד לקלוף, והיא מבינה שלמרות הקושי ועל אף שלא בא לה לצאת מהבית בחום הזה, האהבה שלהם ניצחה את הרצון הפנימי להיכנס לחדר אפלולי עם אייפד ולראות סרט בנושא יחסים שקיבלה כמשימה בתסריטאות.

האהבה שלה אליהם ניצחה והוציאה אותה עם פאה וגרביונים בלהט היום , רק כדי להיגרר עם המון אנשים בעיר העתיקה ולשמוע כל הדרך "סבתא מתי נגיע כבר?"

"אבל הן רוצות אותי איתן בטיול הזה לכותל" היא מתרצת לעצמה את הזיעה הניגרת בגווה, רגע היא בודקת אולי זה גלי חום של גיל המעבר וברגע השני היא מנסה לראות מה יש מעבר?

ואז היא מאפשרת שוב לאהבה שבתוכה לנבוע ולנצח ומבקשת "תנו לי רגע לשים את המרק על האש, שיהיה מה לאכול בבית" וממלמלת " כשנשוב מאי שם בשרב של 38 מעלות".

תוך כדי שמעמיסים, מתבוננת רינה בבעלה היושב כבר ברכב הממוזג, זה ששונא מושבע של לחות וחום, סולד מצפיפות וטיולים, זה שאיתה כבר יותר מחצי יובל, זה שעובר לצידה אתגרים לא פשוטים ומבינה שגם אצלו מתעורר קונפליקט שרבי, אבל האהבה מנצחת את הגבורה וסופסוף הם יוצאים לדרך כמשפחה לתפארת בשיירה של שלוש מכוניות עמוסות בפירות מצות ומים קרים ובלב מלא אהבה.

בסופו של יום ארוך מלא חוויות, כשסוף סוף החבורה קדישא מגיעה בחזרה הביתה בחתיכה אחת. לא עובר רגע מאז שרינה נוחתת על הספה, ולחלל האוויר נזרקת שאלה: "מה אוכלים היום?! " וכולם מביטים בה בצפייה...

רינה יודעת שכבר דאגה לירקות בארגזים הסדורים בקר ועופות במקפיאים, היא מבינה שלמדה משהו היום וסביר להניח שגם אהוביה למדו משהו ואי שם בתוך הקונפליקט בין החסד לגבורה בין גבולות ואהבה היא מפטירה: "ילדים שלי, הרצון שלכם להתפנק על אימא מובן, אבל היום תנו לאהבה לנצח ותכינו לבד... סומכת עליכם לגמרי".

]]>