דווקא כשאני מחוץ לגבולות הארץ אני לומדת להעריך כל פעם מחדש את העצמאות שיש לנו פה בישראל, החופש ללכת עם כיפה ברחוב, לדבר בעברית בקול (לפעמים בקול מדי) להיכנס לכל סופר (כמעט) ולמצוא אוכל עם חותמת כשרות מהודרת,.

לדעת שלא משנה באיזה תור אני עומדת בקופת חולים או בלונה פארק אני ימצא סימפטיה ומאור פנים , לדעת שבכל קרן רחוב (לרוב) ניתן למצוא בית כנסת ובחופשות מנין ספונטני בכל פארק ירוק ושלמרות המחלוקות, העדות, הגוונים, הדעות – כשצריך אנחנו כולנו יהודים וערבים זה לזו.

כשסבי היה במחנות ההשמדה הוא לא העז אפילו לחלום על רעיון כזה של מדינה יהודית בארץ ישראל, שילדיו, נינו ובני נינו יוכלו ללכת לבית הספר בלי חשש שהשכנים הגויים יציקו ויכו אותם והיום ברוך ה' הואנהנה מאיכות חיים שכל צאצאיו מתגוררים במרחק כמה פסיעות ממנו.

מדינה כזו שתנחה את טקס יום העצמאות שלה מנחה עם כיסוי ראש (סיון רהב מאיר) שתציג מדליקת משואה (פייגיסוקניק) שמהווה משען לנשים במגזר.

מדינה כזו שמספר שלומדי התורה בה הגדול ביותר אי פעם בהיסטוריה היהודית, מדינה בה הוחלף הטלאי הצהוב שסימל בושה במגני דוד שמתנוססים בגאווה מכל פינה.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

אין ספק שמדינת ישראל היום היא לא מדינת ההלכה היהודית כמו שהייתה בימי בית המקדש, כפי שכתב בעיתון "הארץ" סב בעלי, מאיר דוד לוונשטיין, מחותמי מגילת העצמאות וחבר הכנסת הראשון מטעם אגודת ישראל, מגדולי העסקנים שעיצבו את צביון המדינה ככלל והיהדות החרדית בארץ ישראל בפרט:

(‏מאיר דוד לוינשטיין)

"חתמתי על הכרזת מועצת העם, עשיתי זאת תוך הכרת האחריות הקשה והסכנה האופפת אותנו מכל עבר, כדי למנוע מאומות העולם לפרש את הסתייגותנו מתוכן וצורת הניסוח החילוני של ההכרזה כפילוג בתוך מחנה ישראל"

גם אז המצב היה רחוק מלהיות אידיאלי ליהדות החרדית, אך הוא בחוכמתו מצא את הדרך לכבד ולהגיע לעמק השווה על מנת לקדש את שם שמיים ברבים, על כולנו מוטלת החובה להכיר טובה לאלו שנלחמו למעננו כדי שיהיה לנו ארץ משלנו, לכבד את השונים מאתנו, לקיים בהידור את "ואהבת לרעך כמוך" ולהיות אסירי תודה על העצמאות (גם אם הלא מושלמת) שהקב"ה העניק לנו ולהמשיך להתפלל ולקוות לזכות ולהיות ראויים לביאת משיח צדקנו.

גילי לוונשטיין עורכת אתר DOSSITgirl ויועצת לעסקים מתחום הלייף סטייל.

]]>