"התחושה היא כמו בריצת משוכות. ריצה לכיוון החיים. משוכות קשות וגבוהות, מרימים רגל כבדה ועוברים. משוכות של אזכרה, ימי חול וימי הולדת, פוגעים ברף, מתגלגלים ונופלים. רגלינו פצועות, בקושי קמים, אך ממשיכים הלאה הלאה, אל החיים. מלקקים את הפצעים בסתר וממשיכים. זה מאבק ללא ניצחון וללא כישלון.

אנו ההורים השכולים, אנו הגיבורים. גיבורים לקום כל בוקר מחדש, לאסוף את השברים וללכת לעבודה כאילו כלום לא קרה. גיבורים להשתתף בחתונות של החברים. גיבורים להגניב מבט לנעלי הצבא הגבוהות של חייל שחלף לידינו. גיבורים לארגן כל שנה אזכרה מחדש, כשהלב מוצף ברגשות כאב, ולחזור שוב אל הבית הריק.

גיבורים בלילה כשמתאמצים לחלום על הבן והוא לא מגיע. גיבורים כששואלים אותנו מה שלומכם. גיבורים כשאנו צוחקים ואנשים חושבים שהתגברנו. גיבורים כשאנו נוסעים ואומרים שברחנו. גיבורים שלפעמים משנים את העבר רק כדי למנוע מבוכה.

אנו, ההורים השכולים, נעים בשני מעגלים, מעגל ה'יש' ומעגל ה'אין', ועם השנים לומדים באיטיות להוסיף 'יש' מאיר לתוך עולמנו המלא ב'אין'. ביום הזיכרון מאחלים לנו: שיעבור בקלות. מה זה בקלות? אנו רוצים שיעבור בכל העוצמה שממנה רק נצמח. ביום הזיכרון אנו מסירים את חליפת השריון וחושפים בפניכם את כאבינו וגעגועינו, ומודים לעם ישראל שבחר ביום זה להקשיב לזעקה"

]]>