טפטפי העקבים כמו הכריזו על בואה. בדלת עמדה אישה תמירה ונאה. מראיה הקלאסי והמטופח לא הסגירו את מה שהתחולל בתוכה. לא עברה דקה מאז שהתיישבה על הספה, ומיד קמה ואמרה "אני לא מסוגלת, אני יוצאת" וקמה לעבר הדלת.

ידה שנגעה בידית הדלת, נסוגה בחטף כאילו חטפה כוויה וחזרה שוב לספה, מתנשפת. זזה מצד לצד. כאילו מחפשת את התנוחה הנכונה. זו שתתאים במדויק למתאר גופה. חוסר השקט השתלט על כל החדר. גם לתוכי הוא חדר. "שלא תחשבי שזה רק עכשיו, ככה בפנים אני כמעט כל הזמן ובחוץ אף אחד לא יאמין". "מה זה ככה" הזמנתי אותה לספר על תחושתה. "לא יודעת, לא יודעת", הסערה הפנימית החיה איתה מאז שזוכרת את עצמה נחווית לה כזרה ולא ידועה.

***

מרגע שנוצרנו, אנחנו חשים וחווים את החיים. אנו חווים את הפחד הלופת את ליבנו. אנו חווים את הכמיהה בכל איברנו. נשמתנו נעתקת לנוכח יופיה של הבריאה. דמעות חונקות את גרונינו לשמע מנגינה מרטיטה. אך למיצר לא תמיד אנו יודעים מה אנחנו מרגישים, לא תמיד אנחנו מבינים מה מתרחש בתוכינו, לא תמיד יודעים להגדיר ולתאר את החוויה. היא פוגשת את גופינו, את נפשינו, את מי שאנו. פעמים מכה היא גלים חזקים ופעמים כמעט ואינה מורגשת. נוגעת לא נינגעת.

בריאותינו הנפשית מושתת על היכולת לשאת את החוויה. להכילה. את החוויה המרגשת כמו גם את הקשה. צמיחתנו הנפשית מונעת מהיכולת לתת לחוויה החושית מובן ומשמעות נפשית. היכולת להעניק משמעות לחוויות החיים נוצרת ומתפתחת ממפגש משמעותי חשיבתי ורגשי עם זולת מטיב ומכיל. במהלך שנות הגדילה בנוכחות זולת מבוגר כזה תוך שאנו מפנימים לתוכינו את המפגשים המשמעותיים הללו, אנו מצליחים לפתח בתוכינו את המנגנון ואת אותה פונקציה של יכולת הכלה ומתן משמעות לחוויה האנושית . אם חלילה לא זכינו לנוכחות מגדלת כזו, פעמים לא תתפתח בתוכינו יכולת מספקת להכיל ולשאת תסכול וחרדה, כמו גם, לא נוכל להכיל חוויות מרגשות ומעוררות אושר ופליאה.

לצד הענקת אהבה, הצבת גבולות, התפעלות מיכולותיו של הילד והקניית תחושת שייכות וביטחון המוכרים לנו, ילדינו זקוק להורה שיכול לחשוב אותו. מה הכוונה שיכול לחשוב אותו?

לכל הורה יש פוטנציאל לאינטואיציה בריאה שיכולה לעזור לו להתקרב להבין מה הילד צריך. אך פעמים, החרדה של ההורה עצמו לא מאפשרת להשתמש באינטואיציה זו ואז ניתן לפגוש את ההורה החרד והמתוסכל "מה יש לילד ?!" . "מה הילד הזה רוצה ממני?!!". או ההיפך, ההורה 'היודע' זה שממהר 'לדעת' את הילד מבלי באמת לזהות מה מציק לילד "אתה סתם מתלונן, אתה מחפש להתמסכן". או "אם תאכל כמו שצריך לא תהיה כזה עצבני" (גם אם פעמים זה נכון)

הורה עם יכולת לחשוב את ילדו, יתחיל בכך שיהיה מוכן לקלוט את המצוקה באשר היא. גם אם היא עדיין לא ברורה. הורה זה יהיה מוכן לקלוט בגופו ובנפשו משהו מהחוסר שקט של הילד מבלי לאבד משלוותו. הורה זה יהיה מוכן לחוות את החוסר שקט בתוכו, את דפיקות הלב המהירות, את המתח המתלווה למצוקה של הילד מבלי להשליך חזרה ולהתקיף חזרה את הילד בחוסר אונים "מה יש לך?!".

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

את השאלות המלחיצות והמבטאות חרדה ותסכול "מה מציק לך, מה אתה רוצה ממני" הורה בעל יכולת לחשוב את הילד יהפוך אותן למקור התעניינות. ראשית בתוכו, בתוך המיינד שלו " מה באמת מציק לילד שלי".

בגילאים קטנים ועם ילדים עם מודעות נמוכה אין טעם לבוא ולשאול מה מציק לך. הילד לא תמיד יודע להסביר מה מציק לו. לכן ההורה יכול לפתוח בשיחה עם הכרה מכבדת במצוקה של הילד. "אני רואה שמשהו מציק לך". ולהמתין איך הילד מגיב. אפשר להציע רעיונות, אך לא לכפות את דעתו. ההורה יגלה התעניינות אמיתית למצבו של הילד. מתוך דיאלוגים חוזרים כאלו ההורה לומד להכיר את הילד שלו, באלו מצבים קשה לו. ממה הוא חרד. מה מדאיג אותו. מה מרגיז אותו וכד'.

גם אם לא תמיד אנו מצליחים לזהות מה מציק לילד, התהליך של לחשוב אותו הכולל מוכנות לספוג לתוכינו מן התסכול של הילד, ההתעניינות האמיתית, והניסיון לזהות מה מציק הוא חשוב אולי אף יותר מלדעת בדיוק מה מציק. כמו בהרבה דברים הדרך היא חשובה לא פחות מהיעד. הדרך היא היעד.

הכותבת היא ד"ר רונית לזר, עו"ס קלינית. מטפלת פסיכואנליטית במבוגרים ובילדים. מרצה ומדריכה קלינית בכירה. לשאלות והארות srlazar@gmail.com

]]>