אז גם אם אין המבקרים הרבים בהר ידעו לענות על השאלה, נשמתם, כן יודעת. המשיכה הזו, הינה מאד פנימית. בפנימיותינו, אנו זוכרים מה הקשר בינינו לבין אותו אחד – רשב"י, שנאמר עליו, טרם לבריאת כולנו: "נעשה אדם נאמר בעבורך".

ובכן, הסבר הדבר, יעבור דרך מציאות מוכרת מחיינו. ישנו טבע אנושי, המוכר למדי אצלנו: מידי פעם, אנו נכנסים לשגרת חיים, שגרה שאיתה איננו מרגישים קשר מיוחד, קשר מיודד, מחויבות או תלותיות כלפי אבינו שבשמים, אנו חשים דווקא די טוב "בדד".

אז יש אנשים שזוהי שיגרת חייהם, ויש אנשים החווים "ניתוק" שכזה במהלך תקופה מסוימת בחייהם. הסיכון הגדול הוא, שאדם כזה יגיד: "תראה, אני לא מי יודע מה, מרגיש קרוב לבורא, ולכן אני כבר עושה הכל, מה שבא לי, אני לא עושה חשבונות."

"בכללי, אני לא צבוע, אני יודע שאני עושה עבירות, אז למה שפתאום, אשחק אותה צדיק, ואמנע מעוד עבירה" "ובכלל, מה זה משנה כבר לאלוקים, כמה עבירות אני עושה, הכול הרי מגיע מאותה סיבה - בגלל ההורים שהוא נתן לי החברים המורות הקושי הכלכלי מצב חברתי דחוי..."

למה שנרגיש "צבועים"?

לעיתים, אותו אדם שחושב כך לגבי עבירותיו, בכל זאת ממשיך לעשות מצוות מסוימות, רק שהוא עושה אותם בלי טיפת רגש. הוא מרגיש "צביעות" בהפניית רגש כלפי בורא עולם: הרי אני עושה עברות שונות ומשונות, איך אפשר לעמוד לפני המלך עם צחנה כמו שלי? הוא מקיים כמה מצוות, אך באותו יחס בו הוא אוכל עגבניות.

רבי שמעון נתן את מרשם ההצלחה לדור "עיקבתא דמשיחא" דור ה"חמישים שערי טומאה": "ובזוהר דא יפקון מן גלותא" - ע"י ספר הזוהר, יצאו מהגלות. בספר הזוהר, העמוק מסודות אין חקר, ישנו עיקרון המלווה את החיבור הקדוש ומוזכר בו לרוב: בכל דרגה רוחנית ובכל מצב בעולם, אנו קשורים בקשר בלתי אמצעי, בקשר של דאגה ואהבה, של בוראנו, לנו. הוא יתברך, מקבל אותנו איך שאנו. גם כשהיהלום מכוסה בהרבה בוץ, עדיין הוא יהלום.

מאמץ ורצון לעומת הישגים

אנו צריכים לדעת להעריך את המעשים הקטנים שאנו בכול זאת מצליחים לעשות. ערכם, לא יסולא מפז. בורא עולם, דן אותנו לפי מאמץ, לא לפי הישגים. אכן, כשאנו לומדים להעריך את הדברים הקטנים, זה נותן לנו סיפוקים גדולים. אז מה, אם בדרך כלל אני נופל, דווקא ההתגברויות, הן שתונצחנה מתחת לכסא הכבוד. מאמץ מתוך קושי, הופך ליהלום בכתר בוראנו, אומר הזוהר הקדוש.

אמר הצדיק רבי חיים ויטאל, שמעשים קטנים שלנו, שווים בגדלותם, למעשי צדיקים מהדורות הקדמונים. זאת, כיוון שהקושי הרוחני, בדורנו המתירני והמקוון לכיוונים טובים וגם לכיוונים לא טובים, גדול הרבה יותר. מחויבותנו, הינה, למאמץ – להתקרב אליו יתברך, לא להישגים ולתוצאות. כאשר באמת מתאמצים, ואם נתקעים, מתפללים "מתבודדים" ומבקשים עזרה משמיים עבור השאר, אנו כבר על דרך המלך.

"נעשה אדם, נאמר בעבורך" – נאמר על רבי שמעון. רבי שמעון הצליח לקשר, בין דרי דור החמישים שערי טומאה, לבין הסודות, התורות והעקרונות החשובים והעמוקים ביותר שיש בעולם ושיש בתורה. כן, בינינו – לאי מי מאיתנו - השקועים והמנותקים מרוחניות אמיתית, לבין רגעים בהם אנו מתעוררים וקולטים שאלוקים דואג לנו כל כך, וזה גורם לנו לשחרר את הלב, להרגיש רגשות אהדה כלפיו, או אפילו אהבה גדולה אליו.

כן, אבאל'ה שבשמים! למרות כישלונותינו, הבט נא על כוונותינו, יש פה אהבה! היא עוד תנצח...

]]>