קשה יותר למצוא תיאור כה מפורט ומתומצת בו זמנית לכל שלבי תהליך קבלת החלטות מאשר קבלת התורה בהר סיני. אף שבחיי היום יום אנו נתקלים בהחלטות הרבה פחות גורליות, ייסורי קבלת החלטה מקשים עלינו מאוד. התלבטויות, ספקות, בדיקת אלטרנטיבות... אך כל זה מתגמד לעומת השלב החשוב ביותר בתהליך קבלת החלטות: יישום ועמידה בהחלטה שהתקבלה.

קשה לנו מאוד לקבל החלטה, עוד יותר קשה לעשות את הצעד הראשון וכמעט בלתי אפשרי לסיים את המשימה. וככל שההחלטה היא חשובה יותר, כך הקושי רק הולך וגובר. ניקח לדוגמה החלטה לשנות את חיינו ואת התנהגותנו לטובה. כמה פעמים הבטחנו לעצמנו להתחיל חיים חדשים, לסגור מינוס בבנק, להפסיק לעשן, לעשות דיאטה ולהקדיש מדי שבוע זמן איכות לילדים?

לרוב אחרי שלב של התלהבות ראשונית ותקופת "ירח דבש" אנו מוצאים את עצמנו בתהליך של דכדוך, פשרות, ויתורים ולבסוף גם חזרה לשגרה. ספרים רבים נכתבו על כוח הרצון, חשיבות עמידה ביעדים, תכנון נכון ושיטות שונות שאמורות לעזור לנו ליישם את ההחלטה שהתקבלה. האם ניתן לתמצת אותם במשפט אחד? אכן. נעשה ונשמע.

איך בכל אופן אנו באמת מקבלים החלטות?

השכל הישר אומר לנו שלפני קבלת החלטה כלשהי עלינו לשמוע ורק לאחר מכן לעשות. הרי איך נוכל לקבל החלטה שקולה אם לא נאסוף את כל המידע, נשמע את כל ההמלצות ונבדוק את כל האופציות? ניסיון החיים ומחקרים פסיכולוגיים רבים קובעים בצורה חד-משמעית כי דחיית ביצוע ההחלטה מפחיתה בצורה ניכרת את סיכויי ההגשמה שלה.

אם לצורך הדוגמה נפנה לאנשי עסקים מצליחים וסיפור חייהם נראה שלרוב הם התחילו לפעול הרבה לפני שהבינו לאן ההחלטה הזאת תיקח אותם. אין זה אומר שהם לא תיקנו את ההחלטה ולא שינו דברים תוך כדי הפעולה, אך דבר אחד אופייני לרבים מהם: הם פשוט התחילו לפעול. באותו יום שהם החליטו לעשות משהו הם עשו צעד קטן לעבר המטרה.

אלה שהתמהמהו וחיפשו את הדרך המושלמת לעשות את הצעד הראשון או שלא עשו אותו לעולם או שוויתרו על החלום הרבה לפני שהתקרבו להגשמתו. הרהורים רבים ובניית אין ספור תרחישים טובים אולי למבצעים צבאיים. בחיים האזרחיים שיטה כזאת מתישה אותנו ומבזבזת לשווא את המשאב החשוב ביותר להגשמת כל חלום: ההתלהבות הראשונית שדוחפת אותנו קדימה למרות כל המכשולים. במקום לרתום אותה לעשייה, אנו מנצלים אותה לפעולות הכנה חסרי ערך ממשי. ובכן, נעשה. ורק אז נשמע.

מה נעשה ומה נשמע?

אבל מה בעצם נשמע? ולמה לנו לשמוע בכלל? הרי יש לנו כבר תכנית פעולה, אנחנו יודעים מה לעשות. אז מדוע אנחנו לא עושים? מדוע פעם אחרי פעם אנחנו מוותרים וחוזרים לשגרה המאוסה?

במילים פשוטות, המוח שלנו שואף להחזיר אותנו למצב הרגיל והיציב, ואחד הדברים הקשים בכל ניסיון לבצע שינוי כלשהו בחיים הוא לצאת מאזור הנוחות הזה, גם אם בפועל ממש לא נוח לנו שם. לכן כשאנחנו נשארים לבד עם עצמנו בניסיון נואש ליישם החלטה כלשהי, אנחנו בעצם נכנסים למאבק קשה ביותר עם אזור הנוחות הזה.

האמת היא שכל התירוצים האלה שצצים בתוך ראשנו ומשכנעים אותנו ש"לא היום", "לא עכשיו", בטוח אעשה את זה מחר" ו"הפעם באמת יש לי סיבה טובה" הם הכלים שבעזרתם המוח שלנו מחזיר אותנו לאזור הנוחות. אין צורך להתייסר על חוסר המוטיבציה או הנחישות. רוב האנשים מתקשים מאוד להשתיק את הקולות האלה ולצאת מאזור הנוחות.

ומה תכל'ס?

לשתף ולצרף אנשים נוספים להתלבטות שלנו, לא לתת לבן אדם להתמודד לבד עם ההחלטה הקשה. הקולות של האנשים האחרים הם אלה שמסוגלים להשתיק את הקולות המעצבנים המשכנעים אותנו "רק הפעם" לאכול פרוסת עוגה נוספת למשל. תמיכתם של אנשים אחרים וגם ציפייתם לתוצאות שאנו אמורים להציג בפניהם הם אלה שלא מאפשרים לנו לרדת מדרך המלך.

]]>