אדם מטבעו זקוק להרגשה של חוסן פנימי ועמוד שדרה. אדם שחי חיים רדודים ברמה של 'חקיין', בלי מנוע פנימי, אלא עושה הכול כי 'אבא ואמא עשו', וכך הוא גם זוכר את סבא וסבתא, וכך נוהגים השכנים, החברים או החברות, אין לו שום כוח וחוסן פנימי, הוא מקיים הכול בלי חיבור פנימי ולכן הוא עלול להישבר בקלות ולהדרדר לשוליים.

'כולם עושים' הוא אויב מספר אחד של היהדות האמיתית, והוא הגורם הראשון להגדלת הנושרים מהמחנה. לא לחינם הרב אייזיק שר זצ"ל סלד מהמושג "מצוות אנשים מלומדה"- לא אהב (וזו עוד מילה עדינה) את המושג לקיים מצוות כי כך עשו, עושים ויעשו.... שהתוצאות לכך עצובות ובהתאם!

בפרשת השבוע נקבל כלים להפוך למובילות, לנשים מלאות בחוזק פנימי, ולא נהיה מאותם ההולכים אחר הכול ואחר כולם בסחרחרה מבלי להבין כלום, נתבונן בנושא חשוב זה שיתרום לנו ולבני משפחתנו ויהווה הכנה נכונה לקבלת התורה באמת בפנימיות, מתוך שמחה ורצון פנימי.

לאחר קריאת מאמר זה נגלה מהר מאד שגם אנו רוצים לברוח מהמושג של "כולם עושים", מושג שיימחק תוך שניות לאחר שנשמע את הסוד שבפרשת השבוע.

בפרשת נשא כתוב על הקרבנות שהביאו הנשיאים, אם נבדוק נראה משהו תמוה: הקרבנות של כל נשיאי השבטים כולם היו אותם קרבנות בדיוק, אך במקום שהתורה תפרט בקרבן של הנשיא הראשון, ולאחר מכן תכתוב ששאר הקרבנות של שאר הנשיאים היו כמו הקרבן הראשון, התורה מפרטת אצל כל נשיא את הקרבן המיוחד לו עם כל מרכיביו, וזאת כשכידוע התורה לא מרחיבה במילים ולפעמים הלכות שלמות מסוכמות בכמה מילים שמהם לומדים הכול.

מהי אם כן הסיבה שהביאה את התורה להרחיב כל כך במילים?

זאת נראה על פי הרבי ר' בונים מפשיסחא זצ"ל שאומר שהסיבה לכך שהתורה חוזרת ומפרטת אצל כל נשיא את קרבנות שהביא היא כדי ללמדנו שאף אחד מהם לא הביא את קרבנו כדי לחקות את חברו, 'כי כולם מביאים' אלא כל אחד עשה זאת מרצונו העצמי ומתוך הבנת הזכות והחשיבות.....

הרבי מפשיסחא הבין שכל כך חשוב מסר זה של לא לעשות, להביא ולאמר כי כולם עושים, מביאים ואומרים, עד כדי שהתורה הרחיבה בגללו בפסוקים רבים שנראים לכאורה מיותרים.

וכמה שחשוב היה הדבר בזמנים עָבָרוּ, חשוב הדבר עוד יותר בדורנו בו הרבה מתוכנו עושים הכול 'כי כולם עושים' ואיבדנו כבר אפילו את המחשבה העצמית, את הרצון, ואת ה'לחיות' את היהדות באמת!

מספרים שכשהבעל התניא היה בכֶלֶא, הגיע כומר לבקרו ושאל אותו:

"הרב למה ה' שאל "איכה" לאדם הראשון? הרי הוא ידע איפה הוא?"

ענה הבעל התניא:

"ה' לא שאל אותו איפה הוא פיזית, אלא שאל אותו איפה אתה? נתתי לך שֵכֶל מִשֶׁל עצמך, למה אם אשתך אוכלת גם אתה אוכל? איפה אתה עצמך?"

אחד מתהליכי ההתפתחות של הילדים הוא החיקוי של עולם המבוגר, הילד הקטן אין לו עדיין אישיות אלא הוא בונה אותה לאט ובטוח דרך חיקוי כל מי שמסביבו, עד שיגדל וידע הלאה לנווט, לבנות ולעצב את עצמו.

הבעיה היא שיש מבוגרים שהם בבחינת "ילדים מגודלים", שממשיכים באופן קבוע לחקות את סביבתם, ונשארו ברמה של להעתיק כתוכי, הם לא מגיעים לדברים מעצמם אלא עושים סתם כי כולם עושים!

וימחיש לנו המשל המשעשע כיצד נראה אדם המחקה את כולם בלי להבין: ביום נאה אחד הלך אדם ברחוב העיר, לפתע הרים האיש את ראשו לעבר השמים הבהירים. מאחורי אותו אדם הגיע עוד בן אדם וכשראה אותו אדם את האיש שלפניו מרים את הראש, הבין שיש משהו מעניין בשמי מרומים והרים גם הוא את ראשו, חיפש וחיפש אחר דבר מעניין בשמים.

בינתיים הגיע עוד בן אדם מאחוריו וגם הוא הרים את ראשו לשמים וחיפש שם אוצרות. אחריהם הגיעו עוד ועוד אנשים וכולם חיפשו וחיפשו מה מתחולל שם במרומים. וכך נוצר ברחוב פקק ארוך של אנשים (שעד לאותו יום חשבתי שפקקים יש רק עם רכבים בכביש אך לא עם אנשים במדרכה) שכולם עומדים ומביטים השמימה.

ברגע מסוים הוריד האיש הראשון את ראשו מן השמים ורצה לצעוד הלאה בדרכו, אך האנשים הרבים שהרימו ראשם אחריו עצרו אותו בשאלה: "מה ראית שם בשמים? כולנו חיפשנו שעות ועמדנו בחום הלוהט המון זמן אך מצאנו כלום!".

ענה אותו האיש: "מי אמר להם שחיפשתי משהו בשמים? פשוט מאד, ירד לי דם מהאף וכדי לעצור את שטף הדם הרמתי מעט את ראשי"...

משל זה שהוא אולי מעט מוגזם, אך הוא ממחיש בפנינו עד כמה אנשים לפעמים עושים דברים בלי מחשבה, קונים דברים בלי מחשבה כי 'כולם קונים', מתלבשים בצורה מסוימת כי 'כולם מתלבשים כך', ועושים כל מיני מעשים רק בגלל שהאחרים סביבם עשו כך.

אולי במשל זה נשמע מוזר ומשונה, ואפילו מצחיק, אך במציאות הדברים הם כך אצל הרבה אנשים, ובמציאות זה כלל וכלל לא מצחיק.

אבי שהשבוע חל יום האזכרה שלו, נפטר לפני עשר שנים, אך עד היום אי אפשר לשכוח עד היכן הוא היה האנטי תזה לכל מה שכתבתי במאמר זה, הוא היה יהודי שחי כל כולו בהתלהבות, שמחה, חיות ועוצמות, כי תמיד מה שעשה היה מתוכו ולא 'כי ככה עשו' ו'ככה עושים' ולכן נתן והעניק לנו שנות ילדות עם אושר. ויהא מאמר זה לעילוי נשמתו הטהורה.

השבוע נלך בעקבות הפרשה, ונתכונן לחג השבועות הבא עלינו, נזכר כיצד עמדנו כולנו למרגלות הר סיני, וכל אחד מאיתנו קיבל בעצמו את התורה, לא סתם בקבלת התורה השתתפו כל הנשמות שיהיו לאורך כל הדורות, כל אחד מאיתנו זעק מתוכו, מתוך רצון פנימי - "נעשה ונשמע" וכל אחד מאיתנו קיבל שתי כתרים על ראשו.

נקבל את התורה ונקיים אותה מתוך רצון פנימי, ונחיה חיים מאושרים וטובים, כי ההבדל בין חיים של 'כולם עושים' לבין חיים מתוך רצון, השקעה, הבנה, חיות ושמחה - הם כהבדל שמים וארץ.

אז מחקנו לצמיתות גם מסל המחזור את המושג "כי כולם עושים"?

אך עשינו זאת מתוך רצון פנימי ולא כי כולם סביבנו דיווחו על המחיקה... ממקום אחר לגמרי....

]]>