מי מאיתנו לא נתון במין מרוץ לאחר הזמן ולאחר מה לא? מה חבל שלפעמים על הדרך וללא כוונה שוכחים את העיקר- את הרגישות והמידות כלפי הזולת. ומי אמר שהרגישות לזולת חשובה כל כך? יש לי סוד לגלות לך

לא פעם אני מוצאת את עצמי שומעת סיפור על יהודי או יהודיה שהתנהגו ברגישות מיוחדת לזולת, ואני מתרגשת נפעמת ואף דומעת. ולפתע תמהה: למה אני כ''כ מתרגשת? הרי הנהגה זו אמורה להיות מנת חלקו של כל מי ששייך לעם היהודי!

אלא שבדורנו המרובה הקשיים, ושכולנו נתונים במרוץ... אין ספק שמשמח לראות שעדיין יש אנשים רגישים שלא שכחו את העיקר – את המידות, ואת הרגישות לזולת! בתוך ועל אף הכל!

בפרשת השבוע – פרשת בהעלותך כתוב על כך שהלויים הם הנבחרים מכל העם, אם נתבונן בפסוק בו כתוב על כך – נבחין שבאותו פסוק כתובים 5 פעמים המילים: "בני ישראל", בצורה שנראית כפילות מיותרת: "וָאֶתְּנָה אֶת הַלְוִיִּם נְתֻנִים לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּאֹהֶל מוֹעֵד וּלְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא יִהְיֶה בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל נֶגֶף בְּגֶשֶׁת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל הַקֹּדֶשׁ" (במדבר ח, יט).

שואל רש"י: למה כתוב 5 פעמים בני ישראל באותו פסוק? ורש"י עונה בשם המדרש רבה: להראות חיבתם של בני ישראל כפל שמם 5 פעמים כנגד חמשה חמשי תורה.

אומר על כך השפת אמת בשם ה'חידושי הרי"ם': למה דוקא בפסוק זה הראה ה' את חיבתם של העם היהודי? ועונה השפת אמת שבפסוק זה כתוב על הלויים שהם הנבחרים מכל העם, וה' פחד שאם ישמעו בני ישראל על גדלות הלויים יותר מכל העם ירגישו חלישות הדעת כביכול הם לא שווים, לכן באותו פסוק בו היה חייב להגיד את גדלותם של הלויים כדי שידעו זאת, הראה את חיבתם של כל ישראל, כדי לתת להם הרגשה טובה.

כמה עלינו להיות רגישים! ולחפש לתת הרגשה טובה לחלש יותר לזה שמרגיש פחות שווה מאחיו, לזו שנראית פחות כשרונית מאחותה וכן הלאה...

את הרגישות של ה' אותה הראה דרך התורה, רואים גם בפרשת השבוע באזהרה לשמור על כבוד הגר, ה' ידע שהגרים הם רגישים יותר עקב העבר שלהם ושלא כל אחד יודע לכבד או שאין להם משפחה של יהודים לפחות בתחילת דרכם... ולכן ציווה ה' במצווה מיוחדת לשמור על כבודם.

וכך גם רואים את חשיבות נושא רגישות לזולת דרך כל ההלכות שיש לגבי יתומים ואלמנות. התורה הזו שכולה מכתיבה רגש הולידה את העם הנפלא שיש בו אנשים כה רגישים.

לא אשכח את שסיפרה לי חברה על רב חשוב באנגליה שבחתונות ראה שיש נטיה לצערנו לזלזל במלצרים (כשהרי אין עבודה מבזה את בעליה, ולהתבייש חייב רק מי שלא מכבד או עובר עבירה) וכשבאים להציע מאכל מסוים המוזמנים לפעמים בקושי מתייחסים למלצר שגם כך עובד קשה ותחת לחץ ולעיתים ללא הערכה מצד אף אחד. רב זה שלקח חוסר רגישות זו ללבו, היה מחפש תמיד כיצד לתת בדיבור ומעשה הרגשה הכי טובה למלצרים, אפילו במחיר שהיה לוקח עוד מנה או לוקח מנה אחרונה גם אם לא היה לו תאבון, והעיקר שיוכל לומר להם תודה, מילת הערכה ולחייך אליהם, דבר שייטיב עם הרגשתם!

כך מסופר על רבי אלחנן וסרמן זצ"ל שבעת הליכתו ברחוב ניגש אליו אדם מגמגם ושאל היכן רחוב פלוני, רבי אלחנן הסביר לו אך המשיך ללוותו במשך מחצית השעה עד להגיעו למחוז חפצו. כשתמהו התלמידים על כך הסביר להם שהוא חשש שמא אותו מגמגם יטעה שוב בדרך ויאלץ לשאול עוד אדם, ולהצטער שוב בהיותו מגמגם, ולכן העדיף ללוותו ולחסוך ממנו צער זה.

אין ספק שגם כיום לא חסרים סיפורים של אנשים רגישים בצורה בלתי נתפסת עם הזולת המחפשים אך ורק לתת הרגשה טובה לזולת, ואחד מהם הוא הבן של הרב לסרי מגדולי מזכי הרבים - שמעון יוחאי זצ"ל שלמגינת לבנו - טבע בימים אלו למוות ונפטר בדמי ימיו!

זכיתי להכיר את שמעון יוחאי, בעודו צעיר כשהיינו הרבה שבתות ביחד בסמינרים ערכים, הוא כבן של המרצה הבכיר והרב החשוב הרב לסרי ואני כמרצה, ותמיד ראיתי את הרגישות שלו לזולת מגיל צעיר מאד. סיפור שהשבוע שמעתי על בחור ישיבה שהגיע לנחם את האבא הדגול ואמר לו שאם עד היום הוא בחור רציני הלומד תורה ומחובר לרוחניות - זה אך ורק בזכות בנו המנוח של הרב לסרי!

היה זה כשהגיע אותו בחור לישיבה חדשה בעיר חדשה ללא חברים, ללא מכרים וללא קרובי משפחה והרגיש זר ובודד, לא בדיוק שמו לב אליו, ובעת ההפסקה בחור זה התקשר לאביו כשהוא בוכה בכי תמרורים על היותו בודד ועל שכבר לא רוצה להישאר בישיבה כי עצוב לו.

וכמו תמיד שמעון יוחאי לסרי היה כה רגיש ושמע את הבכי שלו והצער של אותו בחור והבטיח לו שמעתה הוא יהיה חבר שלו לתמיד! וידאג הוא לכל מחסוריו! וכך היה ולכן נשאר אותו אחד עד היום מחובר לתורה וליראה, רק בזכות רגישותו של הבן של הרב לסרי שלא ידע גבולות לרגישות לזולת.

יהי רצון שיהיה כל חיזוק בנושא זה לעילוי נשמתו הטהורה!

בפרשת בהעלותך, נעלה בלבנו את הרגישות לזולת, ונחבר במעשינו סיפורים שיכתבו לדורות וישארו חרוטים בלבנו ובלב הזולת. ובכך נתנהג ונלך בדרכו של הקב"ה שכולו מכתיב לנו רגישות לזולת.

]]>