"וְטַפְּכֶם--אֲשֶׁר אֲמַרְתֶּם, לָבַז יִהְיֶה: וְהֵבֵיאתִי אֹתָם--וְיָדְעוּ אֶת-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר מְאַסְתֶּם בָּהּ".(פרק י"ד פס' לא)

המרגלים, שלקחו לעצמם מנדט מהשליחות שמשה נתן להם והחליט שהכניסה לארץ ישראל היא בלתי אפשרית, נענשו באופן של מידה כנגע מידה. הם טענו כי מדובר במעשה מזוכן (מזכיר כמה קולות היום?) וכי כולם ישלמו מחיר כבד: "נשינו וטפנו יהיו לבז". יצא בסוף שהם עצמם נענשו בכך שלא נכנסו לארץ ומי ירש אותה? אכן, אותו הטף, הילדים- הדור הבא הם אלה שירשו את הארץ.

מעניין למה הדיבור בעניין נסוב סביב הטף? איך פתאום הם נשלפו כקלף מיקוח בוויכוח בין המרגלים לה' ומשה שליחו?
עונה תורת החסידות שלא סתם מדברים המרגלים על "הטף" דווקא, והקב"ה משיב להם שאלו הם אלה שיירשו את הארץ.

כדי להבין את העניין יתחברו אליו הורים צעירים וכל מי שניסה להאכיל פעם תינוק. מדובר בחוויה מתסכלת. על כל ביס אחד שהוא מסכי להכניס לפה, הוא יורק 10, מורח את מה שסביבו, מעיף, פולט ובקיצור, מגדירים זאת חז"ל: "תינוק מפרר יותר ממה שאוכל"

המושג תינוק מתייחס בפנימיות שלו לכל מי שלא בשל רוחנית לקליטת רעיונות גבוהים, קדושה ורוחניות בדרגות גבוהות. כמעין צמצום הדעת שמגביל את יכולת התפיסה הרוחנית. כשאדם בעל "מוחין רחבים" כהגדרת הקבלה לומד תורה או עוסק בקיום מצוות הוא ממצה את מירב הפוטנציאל. מי שיש לו "מוחין צרים" למעשה קולט מעט מזעיר כשהרוב הולך לאיבוד בדרך. מה הקשר למרגלים?

למעשה, זו הייתה טענת המרגלים: לשם-מה להיכנס לארץ? הלוא בכניסתנו שמה נהיה כמו 'טף' (בדעת); ניאלץ לבזבז את רוב זמננו לעיסוקים חומריים, ואף הזמן המועט שייוותר ללימוד התורה, יהיה שלא לשמה ויתפורר. מוטב להישאר במדבר, שבו ניתן ללמוד תורה כל היום, ללא כל מגע עם גשמיות העולם!

על כך ענה הקב"ה: "וטפכם אשר אמרתם לבז יהיה... והם יירשוה". אמנם דור המדבר הוא דור דעה, השקוע ברוחניות בלבד, אך לארץ ייכנסו דווקא ה'טף' בדעת, בני הדור הצעיר, שיתעסקו בעניינים גשמיים וייאלצו לכפות את עצמם לקיים תורה ומצוות.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

בזאת חפץ ה': בעבודת-ה' מתוך קשיים והתמודדויות. היא יקרה לו יותר מעבודתם הרוחנית של בני דור המדבר.

בדור הזה, העניין מורגש שבעתיים. אנחנו נמצאים בתוך ים של הסחות דעת. מעבר לטרדות הפרנסה והקיום, גידול הילדים ותשלום המשכנתא, רוחש סביבנו כל הזמן עולם טכנולוגי שמבלבל, מסיח את דעתנו וגורם לחוסר מיקוד ויישום יעיל של משימות. אנחנו יותר מפוררים מאשר אוכלים. ודווקא בשל כך, הקב"ה שם אותנו בתפקיד של מביאי הגאולה, כי אם הצלחנו בתוך כל הטרדות וההסחות הללו לעשה עוד מעשה טוב אחד, ללמוד עוד משהו, לתקן עוד דבר בעבודת המידות הרי זו הנחת הכי עצומה שאב יכול לנחול מילדיו.

נכון שאבא גאה כשהבן שלו כשהוא חוזר הביתה עם ציון 100 או תואר ראשון, אבל מתי הוא מתרגש ושמח באמת? כשהילד עושה צעד ראשון, אומר הברה ראשונה או מוציא שן. על דרך זה, אומרת תורת החסידות נבחרנו דווקא אנו "צרי המוחין" כביכול להיות הדור האחרון לגלות והדור הראשון לגאולה, הדור שמיישב את הארץ ובתוך כל טרדות היומיום מוצא זמן לעוד מעשה חסד, לעוד מצווה, לעוד לימוד של תורה ובעיקר, לסיום העבודה של הגלות.

אז בפעם הבאה כשתגידו למישהו "יצאת קטן", תחשבו על זה שוב

(מבוסס על שיחה מאת הרבי מליובאוויטש, מתוך הספר "שלחן שבת", מעובד על-פי לקוטי שיחות כרך ב, עמ' 581 )

שבת שלום ומבורך

]]>