"תגידי תודה שיש לך אמא, יכולתי לא להיות בין החיים", זה המשפט שאמרה לי אמא שלי כשפגשתי אותה לאחר 12 שנה של נתק. אמא שלי ברחה מהבית כשהייתי ילדה ולא הבנתי למה. דאגו לספר לי שהיא חולת נפש. דאגו לספר לי שהיא גויה, דאגו למלא אותי ואת אחיי בכמויות של שנאה. ואני קיבלתי, הרגשתי מה מצפים ממני והתנהגתי בהתאם. שנאתי אותה ולא רציתי שום קשר איתה למרות שהיא ילדה אותי, גידלה אותי, ואהבה אותי יותר מכל מישהו אחר בעולם".

ורק לפני כמה חודשים פקחתי את העיניים התבוננתי בילדיי והתחלתי לבכות. בכיתי את כל השנים שהתגעגעתי לאהבת אם אמיתית בלי תנאים. בכיתי את העוול הנורא שנעשה לה. בכיתי את הסודות האפלים שגיליתי מאחורי הגירושין בכיתי את החיים שלי בלעדי סבתא לילדיי. כשסיימתי לבכות התקשרתי אליה, אמרתי לה אמא חזרתי. והיא בכתה ועדיין בוכה כי יש לה עוד ילדים שחיים באפלה.

ילדים שמוסתים קשות ולא עוצרים לרגע לפקוח את העיניים. ויש לה כלות שמעולם לא פגשה. ויש לה נכדים שמעולם לא הכירה. אז אני צועקת את הכאב שלה ומבקשת מכולכן שתעבירו הלאה כי בסוף זה יגיע לאוזניים הנכונות!

דוד. חיה. יוסי. גולדי. ושרוליק!!

תחזרו אלי. תכירו את האמא שלכן ותבינו..

***

שיר שכתבה רות גרשונוביץ על אמא..

יונה אחת בחול זרדים בפה הרימה, קן יפה עגול מלא בחום הקימה, ולי צף האתמול זיכרון ישן מאמא. והקן כה עוטף באגלי זיעה וחום בחיבוק עז שוטף צפוף, ויש מקום ואמא יונה מגינה בכנפיה על גוזל קטן וביצים, שבה הביתה כשאוכל בפיה לקן בצמרות העצים, בגופה הצחור שומרת מרוח קרה וצינה, התרחקו מרוע היא אומרת, לתמימות גוזלים בפינה אבל הם הסתנוורו מהסתה ומחיאות כפיים, דמעות של אמא גברו, עפו רחוק פרשו כנפיים.

זרדים עצובים, אוספת חזרה חיים כאובים מאחור משאירה, לקן שומם חוזרת יונה אמיצה, אימהית. בסבלנות נאזרת אמונה ותקווה עילאית, לב דומם מפוחם ושרוף, שחור מקומם, הצדק שקוף.

ואני גוזלית בקסמים שבויה של רודן, שליט, כמעט לא שפויה. זרעי אמת אוספת, גרגירי אהבה, רגשות מחפשת. אני כל כך רעבה, אמא יונה מחכה לי בקן, תמיד מוכנה לומר לי - כן, אני שבה לבית ואחרי כולם בפי עלה זית 'אין כמו אמא בעולם'...

]]>