כמו בכל שנה נושא הרישום לסמינרים עם כל השמחה שהנה השלב הבא בחייה של הבת האהובה מתקדם, נכרך סביבו גם תסכול וסבל רב, עבור משפחות רבות עניין הסמינרים, התקבלה או שלא התקבלה מהווה תקופה קשה במיוחד, המתח החרדה, ובעיקר 'רק שהיא לא תישבר לנו', ועוד כמה חששות גם לשמה הטוב, שידוכים ובכלל המונח 'מה יגידו' - מקבל גוון עז ועמוק יותר.

שלוש אמהות אמיצות במיוחד, בשיח אישי ומרתק, מביאות זווית מעניינת על הסמינרים וההשלכות על חיי המשפחה..

דיתי רוזינר - מעבירה סדנאות ומאמנת להתפתחות וצמיחה

‏

כשיש לך בת בכורה, כולם נושמים לרווחה. אין ברית, אין פדיון הבן ובכלל אין אירועים מכוננים לאורך הדרך, עד להפקת האירוע המרשים הנקרא "בת מצוה". אבל אף אחד לא באמת מכין אותך ליום שאחרי.

עוד לא הסתיים פרח בצק הסוכר האחרון, מעוגת החלומות של האירוע, ואת נכנסת לעולם חדש שנקרא "הסמינרים". כבר בראשית כיתה ז', נישא הענן מעבר לאופק ומשגיח עליך בעיניים מכווצות מדאגה, התעודה, לסמינר! כל מבחן, כל איחור, כל פיטפוט קל, הכל נידון בחומרא תחת עיניו המדקדקות מאד של "הסמינר".

ומשעוד לא יבשו הדמעות על התעודה של כיתה ז', שמה לעשות, בגיל הזה לא תצאי מרוצה משום דבר, והנה נכנסנו לעולם חדש ואכזרי הנקרא "הרישום".

בתחילת השנה בכיתה ח' עוד מסתמנת אופטימיות זהירה של הורים, בעיקר לבנות בכורות, ובעיקר בסמינרים כלליים. הם רושמים את יורשת העצר לשלושה או ארבעה סמינרים, ודי בטוחים שלפחות באחד מהם ימצא מקום לביתם ברוכת הכישרונות, נאצלת המידות, ובעיקר חלקת התעודות.

החורף כבר יבש, ועם ניצני החום הראשוניים מתחיל הלחץ האמיתי. בכל יום היא חזרה הביתה, ועוד לפני ששאלה מה הכנתי לצהריים, (סלט?!) היא יידעה אותי ברשימת הבנות שקיבלו היום מכתב הזמנה לראיון, או למבחן קבלה.

זה הנושא המדובר ביותר, הרגיש ביותר, ואולי העצוב ביותר, שמלווה הורים לבנות בגילאים אילו. החלוקה הברורה בין העדות השונות, בין משרתו של האב, בין המוצא האתני של הסבתא, מעולם לא היו חדים יותר, דוקרים יותר, כואבים יותר.

ובכל יום, כשעוד ילדה זקפה את גבה ונשמה לרווחה, ובעוד אמא חזרה לישון את קצבתה הזעומה, נשארו אותן ילדות "שלא התקבלו", עדיין, הן ממהרות להוסיף, עדיין. ועכשיו כבר כמעט תחילתה של השנה החדשה, וכמעט לכולן יש רשימת ספרים ארוכה, וחולצת תלבושת חדשה, ותקנון צניעות חמור שחתמו עליו ברעדה.

חוץ מאלה שלא....

חוץ מאלו שלא באות לפעילות הקיץ, כי הן עוד לא יכולות לאמר לאן הן התקבלו.

חוץ מאלו, שאבא שלהן, ואמא שלהן, עדין מסתגרים כל ערב בסלון, ומנסים להפעיל את בן הדוד הרביעי, בעל שם המשפחה המתאים, שימליץ בעדם.

חוץ מאלו שלא מגיע להן את זה ככה, כי הן ילדות טובות, ומתוקות, וצדיקות.

וכאמא, שישנה טוב בלילה ברוך ה' וחושבת על אותה מנהלת סמינר, שלא קיבלה את ההיא בגלל ש... האם גם היא ישנה טוב בלילה?! ומקווה שלא. ובעיקר, אני לא שוכחת להמשיך ולהתפלל על אותן ילדות, שגם להן מגיע שתתחיל כבר חופשת הקיץ, והן יוכלו לנסוע לים, לפארק, לכותל, להודות.

מירב לביא - מטפלת זוגית ופסיכותרפיסטית

כל הענין של הקבלה לסמינרים, והרעש סביב הדבר הזה, מובן בהחלט, ואפשר לגמרי להבין את המצוקה של הבנות ולא פחות של המשפחות כשהן עומדות מול התופעה הזו, והיא מכה להם בפרצוף.

מצד שני, ההשפעה של התופעה הזו על מה יהיה עם הבחורה, איך היא תרגיש ומה תסיק המשפחה (אולי שלא היתה שווה ההשקעה, אולי שהדרך שבחרנו היא לא משתלמת וכו') לא קשורה התופעה זו או אחרת אלא במהות.

והמהות היא, עד כמה האדם, אם זו המשפחה, ההורים או הבחורה שנדחתה, נמצאים בתודעה של רצון או עונג.

בקצרה אסביר את המושגים וזה ישפוך אור על הדברים ונוכל לקחת אותם גם לשאר תחומי החיים ולהסיק מסקנות בנוגע לחינוך הילדים שלנו.

רצון – זו תודעה של חסר – אני רוצה להשיג משהו, וכשאני רוצה זה תמיד מגיע ממקום של הרגשה שאין לי- שזה חסר לי . כשאנחנו נמצאים בתודעה הזו, בעצם אנחנו מרגישים ריקים, ומה שיכול למלא אותנו זה ההישג החיצוני: העבודה הזו, הכולל הזה, השידוך הזה או הסמינר הזה. הם שיגרמו לי להרגיש שווה. אנשים שנמצאים בתודעה הזו משתמשים במילים: חייב, מוכרח. אני חייב להשיג את המשרה הזו, אני מוכרחה להתקבל לסמינר הזה, אחרת אני אבודה/ לא שווה/ לא אעמוד בזה.

הרעיון הוא שאני חסר ומשהו חיצוני שאני רודף אחריו יכול למלא אותי או לרוקן אותי ממה שכבר היה בי. התודעה הנוספת היא תודעה של עונג. עונג מבטא שלמות פנימית. הרגשה שאני שלם. מרגיש עם עצמי טוב, שווה, בעל ערך, ללא קשר למה שיש לי, למה שהשגתי בחיים, או למה שאחרים אומרים עלי ולאן הם מקטלגים אותי. כשזו התודעה, אני לא צריך אחרים שיאשרו אותי, שיגידו שאני טובה או לא טובה. בחורה מעולה או פחות מזה.

אני מרגישה טוב עם עצמי. כשאני נמצאת בתודעה הזו, זה לא אומר שאני עומדת במקום. בן אדם הוא מהלך – ובכך הוא שונה ממלאכים, שהם עומדים. ולכן הרצון הוא חלק בלתי נפרד מהאדם – אבל כשהרצון מגיע מתוך שלמות פנימית, מתוך עונג, הוא נראה אחרת לגמרי. אני לא חייב את העבודה הזו, אני אמנם רוצה, אבל אם אני לא אקבל אותה, אני אמשיך לחיות טוב, ואחפש עבודה אחרת.

אם לא אתקבל לסמינר הזה, אני אמשיך להרגיש טוב עם עצמי ולגבי עצמי,וזה לא יהרוס לי את החיים, אלא אני אמצא את עצמי במקום אחר, ולא ארגיש שנכשלתי.

אותו דבר קורה אצל ההורים. האם אני חייב שהבת שלי תתקבל לסמינר הזה כי כך אני אקבל אישור שהחינוך שלי הצליח, או שאנחנו משפחה מספיק טובה, וכו', או תודעה של עונג, שבה, אני מרגיש בטוח לגבי מה שאני ומה שאני עושה והדרך שבה אני מחנך את ילדי, ואם הסמינר הזה לא יקבל אותה, אז זה לא אומר כלום.

הרי הרעש העיקר והמהומה, היא מהמקום שבו יש חסר, אם לא קיבלתם אותי או את הבת שלי, זה אומר שאתם חושבים שאני לא מספיק.....

ואת זה אנשים לא יכולים לסבול.

אז כמו שהתחלתי בראשית דברי, זו תופעה שהיא רק סימפטום לתודעה שמובילה אותי בכל תחומי החיים. אותה משפחה שתתמוטט מזה – ותלך לעשות רעש סביב אי הקבלה של הבת שלהם, היא משפחה שתמצא את עצמה "מתרגשת" מעוד הרבה דברים שלא מאשרים אותה בצורה זו או אחרת. לעומת זאת משפחה שמרגישה "מאושרת" באופן עצמאי, תרתי משמע, תעבור על זה ביתר קלות.

המסקנה לדעתי היא לגבי ההסתכלות שלנו על עצמנו ועל החיים שלנו, להבין שיש בי משהו שאף אחד לא יכול לקחת ממני וזה העונג הפנימי והשלמות הזו, שאני נשמה חלק אלוקה ממעל, ואף אחד לא יוריד או ישים עלי תוויות שישפיעו על המהות הפנימית הזו ועל הרגשת השלמות.

מראש ומלכתחילה החינוך צריך להיות מהמקום הזה. אנחנו לא עושים דברים בשביל מה יגידו, ואת לא הולכת או מחליטה שלא ללכת עם בגד מסויים, כי רואים אותך, או כי מסתכלים עליך . בחורה ששמעה דברים כאלה, פיתחה לעצמה תובנה ותודעה של חסר ורצון לקבלת אישור תמידי מהסביבה.

כבר בגיל קטן, כשהורים נותנים מחמאה לילד שעושה מעשה טוב, הם מתחילים לפתח אצלו את אחת משתי האפשרויות של התודעה. חוסר – רצון או עונג – שלמות. אם הורה אומר לילד כל הזמן: כל הכבוד לך, ראיתי שעשית כך וכך אני גאה בך וכו', עם כל זה שהמחמאה היא נפלאה בפני עצמה ונותנת לילד הרגשה טובה, היא מהצד השני מפתחת תלות במה אבא/אמא /המורה יגיד. כלומר, אם אבא ישמח אני ארגיש טוב.

אפשר לחזק אצל הילד את תחושת העונג על ידי אמירות מסוג: ראיתי שעשית כך וכך, אני בטוח שאתה גאה בעצמך שהצלחת להתגבר... אני בטוח שאתה מרגיש טוב עם עצמך שאתה מצליח!

שימו לב כמה זה רגיש ויכול להבנות או ליפול על מילים קטנות. שבסופו של דבר מפתחות אותנו לאנשים בוגרים עם תודעה זו או אחרת שישפיעו עלינו בכל מישורי החיים. בזוגיות, בהורות, בחיי החברה ובכל שאר תחומי החיים.

השלב בו הבת התקבלה או לא התקבלה לסמינר, זה הזמן להבין ולבדוק איפה אנחנו עומדים כמשפחה וכיחידים, ובאיזו תודעה אנחנו נמצאים. אם גילינו שאנחנו נמצאים בתודעה של חסר תמידי – ורצון לרצות ולמצוא חן, כדאי שגם אם הבת התקבלה לסמינר, נעבוד על זה כך שנפתח אט אט אצל עצמנו ואצלה ואצל שאר ילדינו, את התודעה מהסוג האחר, שיעזור לה גם אחר, כשתצטרך להנשא ובמיוחד – כשתתחתן.

האתגרים בחיים לא נגמרים הם רק מתחלפים אבל המהות נשארת ומשפיעה על איך נתמודד איתם.

שרה פכטר - סופרת ואשת תקשורת

‏

האם הייתי יהירה ומוכת אשליות באמת האמנתי שאצלי, נו.. שומרי התורה לא יתכן שישאירו ככה את הדמעות בעינים של האמא, של הבת שישלחו מיד סיירת הצלה בדמות פסוקים והלכות?

אז מסתבר שלא באים לחלץ אותה מהבור יש להם משימות חשובות יותר מאילו כמו לחנך את הדור הבא, הילדה שלי בוכה בהיסטריה, אילו החיים שלה! האמא מתיפחת האבא זועק.

רגע, הילדה שלכם בסכנת חיים? שואל ההוא שאין הם אפילו יודעים מה שמו אבל הוא כבר חרץ את גורלה, הם מגמגמים. זאת אומרת הנפש שלה בסכנה, איך שהם סיימו הבינו את הטעות.

אין מה לעשות! אומר האיש, והניתוק כבר בקולו, חכו כמה חודשים והיא תסתדר! כמה חודשים??

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

הילדה בוכה ומתפרקת בין הידיים, האמונה שלה מתפרקת ממש, אני מכירה אותה, את הילדה שלא התקבלה לסמינר כי..
תאמינו לי מסיבות הזויות, אמא שלה כל היום במטבח אומרת תהילים.

רק שהיא נולדה לפני חמישים שנה בקיבוץ, הקוקו שלה היה מלופף בצורה שלא מתקבלת על הדעת ( מדובר בשיער תלתלים סורב שהיא מנסה כל בוקר להשתלט עליו ולא תמיד בהצלחה)

והרשימה מתארכת..

אני שומעת אותן, את הבנות ואת האמהות שמנסות להילחם והן בוכות . ואני אומרת די לבכי, שהם אילו שחושבים שמדובר בבדיחה ולא מבינים שהם רוצחים בעיקר את האמונה של נשמות רכות, שהחדירו בהן מגיל שלוש תורה ומעשים טובים
אולי הגיע הזמן שנלמד אנחנו אותם פרק בהלכות אמונה: "לא רוצים - לא צרי, ונלך לכל מקום אחר גם אם אין לזה את השם ושלט הניאון.

כי תנו לי לגלות לכם סוד; בסופו של יום כולכן בעזרת השם לתורה לחופה ולטיטולים. ואתם שגורמים לבת הזאת לשבת בבית חודשים מתעללים כן מתעללים בנפשות הרכות כדאי שתזכרו..

שערי דמעות לא ננעלו!

]]>