אך מה איתנו?! ואיך זה שבכל ההכנות לעתיד בתיכון איש לא אמר שמעבר להכל, בחיים האמיתיים, אלו שבחוץ כנראה, אלא אם נעסוק בהוראה או גננות, החופש הארוך הבא שנקבל יגיע בגיל הפנסיה. כנראה.

כי רק עכשיו היה ראש השנה והחגים, ומעבר לסיבוב כבר מבצבצת לה שנה חדשה. ופתאום בלי ששמנו לב, השנה נזלה לנו מבין האצבעות. ואין אנו כמובן מתלוננות על העשייה, אך איך עוצרים מעט את המעגל הבלתי נפסק של השגרה העמוסה? וכיצד יוצרים הפסקות קטנות של אוויר?

ספונטניות וקצת יצירתיות הן שם המשחק

היות ומסגרות העבודה הינן נוקשות בזמנים, ולרוב בליתי ניתנות לשינוי כרצוננו. אך מידי פעם, ישנו חצי יום, או אפילו יומיים של מרווח, ואז ברגעים שכאלו, יש לתפוס את אותם זמנים של חסד, ולנצלם.

ונניח כי אכן מחר או שבוע הבא קיים לנו יום אחד של חופש? מה ניתן בפרק זמן כה קצר לעשות? הרי בהשוואה לחודשים של התיכון יום אחד זה בערך פרק הזמן שלקח לנו לתכנן מה לעשות בכלל. וכאן הגענו לספונטניות. אם נבזבז שעה או אפילו שעתיים בתיכנון, זה יהיה ביזבוז של משאב נדיר. ועל כן, כאשר אנו רואות כי נפתח לפננו חלון הזדמנויות ולו הקצרצר ביותר, עלינו בראש ובראשונה לצאת מהבית. כן. פשוט ככה, בלי לחשוב ובלי לתכנן בלי לקחת יותר מידי ציוד (כי מי כמונו יודעות שרק תיכנון הדברים שיש לקחת יכול לקחת שעות). אלא פשוט לצאת.

נכון אח"כ נצטרך להחליט לאן ללכת, ולתכנן את רגעי החופש, אך לאחר שכבר ביצענו את היציאה נווכח כהרף עין כי ישנם אין סוף אפשרויות זמינות זולות וכה מהנות. כי לאחר שכבר ביצענו את הצעד הכביכול קשה- " היציאה".

מה יש בה ביציאה לפעמים דווקא היא הקשה לביצוע, הצעד הראשון. ומדוע ישנה ההבטחה "פתחו לי פתח כחודו של מחט ואני אפתח לכם פתח כפתחו של אולם". לעיתים, הרגע לפני ביצוע המעשה, רגע לפני לקיחת היוזמה הוא דווקא הוא מהווה הקושי, רגע של אי ודאות.

אז כן, בחיים מלאי עשיה כשלנו, עלינו לקחת את הזמן המועט של החופש, ופשוט לבצע יציאה. הרעיונות והמקומות יופיעו במהירות. ולפעמים, כאשר נעמוד לנו מתחת לבית, וננשום את האוויר של היציאה, עצם האוויר הפתוח וביצוע הפעולה כבר הם יעניקו לנו את תחילת תחושת החופש המבוקשת.

]]>