הבן שלי למד בת"ת מכיתה א' ועד ח', (שם קוראים לזה כיתה ב' עד ט', אבל זה אותו דבר). הוא הגיע לשם מגן חינוך מיוחד, והמקום הזה קיבל אותו באהבה גדולה ובשמחה, כמו עוד ילדים בעלי לקויות מורכבות יותר ופחות, ומה שהכי חשוב – מעולם, אבל מעולם! לא נתנו לנו הרגשה שמישהו עושה לנו טובה בכך שקיבלו אותו או ילדים אחרים עם קשיים שונים.

הרבה לפני שמשרד החינוך קבע את "יעד ההכלה" – הם שילבו עם כל הלב ונתנו את כל התמיכה האפשרית: סיוע אישי למי שצריך, ועדות שילוב על פי חוק, תכניות חינוכיות יחידניות, ועוד הרבה דברים שלא כתובים בחוק, כמו: מחמאות, מילות הערכה מחממות לב ליד ציונים במבחנים, פרסים – המנהל הרב שכטר טרח פעם ונסע לביתינו בשעת לילה מאוחרת בערב פסח, ותלה על הדלת שקית עם הגדה של פסח – פרס בסיום מבצע כלשהו. הבן שלי נעדר מהלימודים ביום האחרון לפני חופשת פסח, והרב לא רצה שיפסיד את הפרס.

הבן שלי למד היטב והתקדם בכל התחומים באופן שהפליא את כולם! ובכל פעם שבאנו להודות לרב שכטר, הוא אמר בענווה אמיתית שזה רק סיעתא דשמיא, ובזכות הבית המיוחד הזה שבו היה מתגורר הרבי. מעולם לא לקח לעצמו את הקרדיט, על אף שהגיע ביושר לו ולצוות.

היה סיפור של תלונות על אחד המלמדים, ואכן באותה שנה הוא סולק מעבודתו, והותקנו מצלמות אבטחה בכל מקום אסטרטגי. אני עובדת בחינוך הרשמי, ובו הרבה יותר קשה להעביר מורה עם ותק וקביעות מתפקידו... נתקלתי לאורך השנים במקרים רבים של תלונות (מוצדקות!) על מורים, והמקסימום שהמערכת יכלה לעשות הוא להעביר למקום אחר או להוסיף הערה לתיק האישי.

לפני כחודש, הזדמן לי ללמוד עם בני את הפירוש לפסוק "מה ה'... שואל מעמך... עשות משפט, ואהבת חסד, והצנע לכת עם ה' אלקיך". לאחר שסיימנו את הלימוד אמר הבן שלי: "כשאני חושב על המילים האלה, עולה לי בראש הדמות של הרב שכטר, מנהל החיידר". אני התרגשתי עד דמעות. אין כיום מנהלים רבים שזוכים שהתלמידים זוכרים אותם כדוגמא אישית ל"עשות משפט, אהבת חסד והצנע לכת עם ה' אלוקיך".

אתמול, בעקבות הסיפורים שעלו לכותרות, ביקשתי מהבן שלי לספר על זיכרונותיו מהת"ת. הוא זכר כמעט את כל המורים לטובה! נזכרנו ביחד איך הגיעו המנהל, סגן המנהל, המחנך וכל ילדי הכיתה לסיום מסכת שערך בני בסיום כיתה ט', ואלו דברים חמים הם אמרו עליו, הוא זכר את המלמדים שהסבירו כל כך טוב את הגמרא והמשנה, ובעצם – יצקו את היסודות לכל הלימוד שלו כיום.

הוא זכר את האווירה השמחה, את השירים והמבצעים. נכון, הילד שלי "חנון". ילד שהמורים אוהבים בכיתה – שקט, עדין ואוהב ללמוד. אבל הוא ילד מאד רגיש ונלחץ גם מעונשים וגערות שחבריו מקבלים. הוא מעולם לא דיווח על עונש או משהו חריג בכיתה. הרושם שלנו תמיד היה של מקום עם אווירה שקטה, רגועה ומכילה.

לפני כמה שנים הזדעזעה הארץ מאירוע חמור של וונדליזם והשחתת רכוש של בית ספר על ידי הבוגרים בסוף טקס הסיום. לדעתי, השחתת שמם הטוב של אנשים טובים וישרים חמורה הרבה יותר מהשחתת ציוד ורכוש בית ספר! הבוגרים שמתלוננים מדברים על אירועים שהיו או לא היו לפני שנים רבות, שאין אפשרות להוכיח אותם בצורה ברורה, ומה שחמור יותר – הציבור כבר עשה לינץ' ציבורי באנשי הצוות וחרץ את דינם.

לכן חשוב לי להציג את הדברים כפי שאנחנו חווינו אותם, ברור לי שיש עוד הורים רבים שהיו מרוצים ושבעי רצון, ואני קוראת להם לומר את דברם ולהוציא את האמת לאור!!!

]]>