ואם כבר ארבעים יום ועוד טרם יצירת הוולד, הרי אם העניין ידוע, מדוע לא מתחתנים כיום כמו בשבטים קדמונים, ומשפחות אצולה ומלוכה, שאז ההורים סידרו את כל ענין הנשואים ביניהם מדוע נדרש כל הליך החיפוש?
מדוע דבר שנשמע בילדותנו כורווד כברור ופשוט, כחלוף הזמן התברר כקריעת ים סוף פשוטו כמשמעו. לכל אחת באשר היא, ואין זה ענין של צרה של דור. כשם שאנו חיפשנו, כך גם הורינו, וכך גם ילדנו. בכל דור, ובכל דרך.
אז כמובן ניתן להתחיל ולנסות את ההסבר שקיבלנו גם בגיל צעיר - עלינו לעשות השתדלות. וזה נכון. ויש כאלו שאותה השתדלות קטנטנה, בשביליהן זה הספיק, ואז ההצעה הראשונה, או המועמד הראשון היה ה"פלוני" שלהן. וישקוט הים, וינוחו הגלים והן עברו את ים סוף.
ואלו, שלא, לא לאחר הצעה ראשונה, ולא לאחר שביעית, ולא פגישה ראשונה וגם לא רבעית. עדין שוחים, נאבקים תוהים. והמים כל פעם כמעט מגיעים עד נפש, וכל פעם זה רק עוד פעם, רק עוד הצעה אחת, רק עוד פגישה אחת, ולעולם אין לדעת אולי דווקא עכשיו זה כן. וגם אם ישנו ספק, אולי זה עדיין כן? אולי הספק הוא חלק מהגלים, מהקשיים שיש לעבור על מנת לקרוע את הים? והורים מבררים, ותמיד ישנן שמועות, ותמיד יש לקוות לטוב, אבל אף פעם לא לצפות יותר מדי.
מה מהות כל הקושי, הקריעה, הן לזוג עצמו והן להורים? אם כבר התחלנו בדברים שעליהם חונכנו, ומשפטים שכולנו יודעים לשנן מילדות, אז ניתן לקבל תשובה מפתגם שהוא בעצם ציטוט מתהילים- "הזורעים בדמע ברינה יקצורו" זהו כלל מאד פשוט והגיוני, ככל שנתאמץ, ונשקיע בפעולה כלשהי, בדרך למטרה. כך – ברינה נקצור.
ניתן לראות זאת כמעין הבטחה לתוצאה מוצלחת. או פשוט הבנה, שככל שנתאמץ להשיג משהו, כך גם נעריך אותו אחר כך, ונהלל אותו, וכמובן את מי שהביא עלינו את כל הטוב הזה. ומעבר לכך, בגלל כך המאמץ בדרך, כאשר כבר נגיע אל המנוחה והנחלה, נדע להעריך אותה, ונפעל כמה שיותר לשמר אותה כך ולשפר אותה.
אז כן הוכרז כבר בת פלוני לפלוני עוד הרבה לפני שאנחנו היינו אנחנו. אך אותה בת פלוני ומשפחתה, ואותו בן פלוני משפחתו, על מנת שיעריכו, וישמחו ויכירו בטובה, נדרשים כולם לעבור את הים.
אך בדיוק כמו בים סוף, בסוף עוברים אותו, ואז מגיעים ל" אז ישיר"...
]]>
