משחק הדמעות של האישה

על מנגנון פיזיולוגי - שגורם לדמעות להיווצר כל הזמן, הן שוטפות את העין ושומרות על הקרנית הממוקמת בקדמת העין, וגם מונעות מהעין להתייבש. זהו תהליך פזיולוגי סדיר שאנו לא חשים בו כלל.

על רפלקס הגנה - הדומעות מהוות הגנה ושוטפות פירורי אבק שחדרו אדי בצל וכו' החוצה - מעבר לרגשות, שאליהן כבר נגיע. הדמעות מוציאות כל חלקיק מיותר שחודר לעין, ומונעות גרימה של זיהומים.

ועל הנפש - כן. זה הגירוי שגורם להפרשה גדולה יותר של דמעות, במקרים של שמחה עצב. ולעיתים הדמעות באות לאו דווקא לתגובה של משהו, אם כי כתוספת, דמעות של הקלה, ושל שיחרור.

שלושת המנגנונים הללו, קיימים כאחד גם אצל גברים וגם אצל נשים, אם כן, מדוע דמעותינו מצויות יותר? מבחינה פיזית, יש הסוברים שכמו שנשים הינן מעט קטנות יותר פיזית מגברים, אזי אצלם אף בלוטות הדמעות קטנות יותר, ולכן הן מתמלאות מהר יותר, וזולגות מהר יותר.

עפ"י מחקר שנערך בקרב כ-5000 גברים ונשים נמצא כי נשים בוכות בין-30 ל-64 פעמים בשנה וגברים רק 6 עד 7 פעמים. נשים גם בוכות בממוצע 6 דקות, בעוד שגברים מנגבים את דמעותיהם כבר אחרי 2 דקות. אך לא תמיד זה היה כך, בתקופת הילדות בוכים שני המינים באותה המידה, והפערים מתחילים רק לקראת גיל ההתבגרות. מדוע? היות ובגלאי הגן התקשורת הינה שווה ויותר אמוציונלית, ואילו בזמן ההתבגרות נפתחים פערים תרבותיים שמעודדים בכי אצלי נשים, ואילו מעלים מעין מחסום רגשי אצל הגברים.

הכיצד בכי של חולשה, הופך בידנו לכלי נשק?

אנחנו מוכשרות, כן זה ידוע, ואני יודעות לנווט הכל שיפעל לטובתו, זה גם ידוע. ואם יש משהו שרק אנחנו ידועות לעשות, אז קל וחומר שנשתמש בו, לו גברים היו יודעים לבכות כמונו, אזי, לבכי שלנו לא היה כל משמעות, כי ברגע של ויכוח או אי הבנה, היינו פורצות בבכי, ואז, לפתע גם הם. ואיבדנו את האפקט.

כאשר צד אחד בוכה, אזי שאלת המי אשם, ומי צודק, מתעממת והצד השני חש צורך לנחמו, להרגיעו. וכפי שהילדים שלנו יודעים שבכי זה הנשק שלהם, רק היה חסר לנו שגם הגברים היו בוכים, מה היינו עושות אז?! אז תשאירו לנו את הבכי, את הבלעדיות עליו, את השחרור שמגיע אחריו, ואת כוחו על האחרים.