לפני כשלוש שנים הצטרפה לכיתה של ביתי חני תלמידה חדשה. מיכל. (שם בדוי). ילדה יפייפיה, עדינת נפש שקדנית ומנומסת להפליא. מאחר וחני ילדה כריזמתית ופעלתנית, ראתה מיכל לנכון לעשות מאמצים להתחבר בעיקר אליה.

הוריה של מיכל חזרו בתשובה והעבירו אותה לבית יעקב. השנה הראשונה של מיכל היתה קשה ומלאת מהמורות. הכל היה לה חדש. הניואנסים הפשוטים והטריוויאליים של כל ילדה חרדית היו לה זרים ומוזרים. השאלות ששאלה בתמימות גרמו לא אחת לפרצי צחוק בכיתה.

בשנה השנייה המצב התאזן מעט והן נעשו חברות דיי טובות. מיכל המקסימה ואמה מצאו בעדי אוזן קשבת. מאחר ומיכל בת יחידה, היא אף מצאה בחני אחות.

האמא נהגה לא אחת להתקשר לחני ולהתייעץ עמה בנושאים חברתיים ולעיתים אף בעניינים אישיים בהם בקשה מחני שתשפיעה על מיכל.

אמא של מיכל היא אמא חרדתית מאוד. תמיד הזדעזעה לשמוע שחני נוסעת באוטובוס לבד. את אמא של מיכל פגשתי מספר פעמים באסיפת הורים. אודה ואתוודה שתמיד היא היתה נראית לי תמהונית ומוזרה. לא ממש היה לנו על מה לשוחח.

במבט לאחור אני חושבת שבתוך תוכי פשוט התנשאתי מעליה. הרגשתי מורמת ממנה, שייכת יותר והיא חשה אאוטסיידרית בקרבת כל האמהות החרדיות. באסיפת ההורים האחרונה שוחחנו מעט.. כשחזרתי הביתה אמרתי לחני שהיא קצת מוזרה לי וחני אמרה לי שככה היא..

אמש בדרכי חזרה הביתה מהעבודה צלצל הנייד שלי. על הצג, מספר לא מוכר.

מלי, שלום.
זו המורה אסתי.
את שמעת מה קרה?
אמא של מיכל נפטרה.
המנהלת ואני במונית בדרך ללוויה...

מה?
מי?
למה?
דמעות, בכי, ככה סתם באמצע שום מקום..

מתברר שהאם היתה חולה פרק זמן ארוך. היא בחרה לא לשתף את מיכל ואת סביבתה הקרובה. היא בחרה להתמודד לבד. פתאום הכל התבהר . הבנתי למה היא היתה נראית לי מוזרה ותמהונית. למה היתה כל כך חרדתית לבתה.

הלב שלי נשבר. ילדה קטנה שהפכה ליתומה. אני, ששפטתי אותה על מי שהיא. התנשאתי וחשתי עליונות מעליה. טעיתי וזה שורף את הלב. קמתי הלילה מספר פעמים מכאב חד שפילח את ליבי..

בחיים כך מסתבר לומדים הכל תוך כדי תנועה.

מוסיפה לי את הדיבר האחד עשר.

לא תשפוט!!!

]]>