אגלה לכן מיד שאני מתכוונת ללב שלי..

עכשיו, אחרי שהצלחתי לפזר את הקטנים בקייטנות המשך אני יושבת במשרד הקטן שלי מול כוס קפה רביעית שגם היא לא מצליחה לגרום לי להתרכז. המחשבות עפות בראשי, מטרידות, מרגישה איך החיים מתחלקים לשניים: עד לגיל ארבעים ומגיל ארבעים. בתרגום נוסף: עד התקופה שהייתי שכירה, ומהרגע שהפכתי לעצמאית.

עולם העסקים הוא עולם בפני עצמו. ישנם רגעים שאני מסתכלת על היומן שלי, ומגלה פגישות צפופות, שכוללות נסיעות ברחבי הארץ איתורי חניות, שלא לדבר על 'שעות חנייה' בפקקים, וגולת הכותרת – העבודה עצמה. האתגר לייצר קמפיין, לבנות אותו, להפיק אותו ולהריץ אותו, במקביל להתחיל עבודה עם לקוחות חדשים. לחוש בהתרגשות אמתית במסע טלטלות מרתק, שדומה למסע ברכבת הרים עם עצירות קלות מידי פעם, לחוש בזעזועים ולהפעיל את בולמי הזעזועים.

ישנם רגעים שאני מתגעגעת, לשנים בהם ישבתי ועבדתי מהחדרון הקטן שבביתי. אמנם במשך שעות רבות ביום אבל הייתי שכירה קטנה, עושה עבודתי נאמנה, לחוצה מדד ליינים של עורכים, מראיינת אנשים מרתקים, והכל בווליום נמוך יותר, חיה בעולם אחר, נטול תככים, נטול התכווצויות נוראיות בנשמה.

הנה דוגמא:

ניגשתי למכרז על קמפיין גדול. כל צוות המשרד התגייס לעבודה עד טיפת נשמתו האחרונה. השתמשתי בכל כישוריי להפקת רעיונות יצירתיים, יחד עם האסטרטג והגרפיקאית, מנהל המדיה והקופירייטרית. לקראת הישורת האחרונה במירוץ, הילדים בבית הסכימו לאכול שבועיים פיצה, אפילו לגהץ לעצמם את החולצות במקומי, והתעניינו ללא הרף, איך מתקדמת המצגת שיצאה לתפארת.

כמה שעות לפני הרגע המיוחל שכולנו התרגשנו לכבודו, אני מקבלת שיחת טלפון קלילה: מצטערים, שרה, אנחנו נאלצים לבטל את הפרזנטציה שקבענו. הוחלט לסגור עם משרד הפרסום...

ברגע הראשון התאבנתי. בשני רתחתי. בשלישי הבנתי שיש כאן משהו שאני לא מבינה, ונכון, צדקתי. בירור מעמיק שערכתי גילה כי המועמד ממשרד פרסום מתחרה, הפעיל קשרים אישיים וחברתיים ולחץ על החברה. וכך בלי מכרז כחוק, הוא קיבל את התקציב והקמפיין.

נכון, יכולתי להופיע עם הפרזנטציה, וגם לקבל מייל נחמד: תודה, היה מצוין אבל זה לא מתאים לנו, וזכותם. כך זה עובד. אבל הם אפילו לא הסתירו. פשוט ביטלו בהניף יד חודש וחצי של עבודה סביב השעון, ואפילו לא העניקו את הכבוד להציג את פירות העבודה. הכל ירד לטמיון...

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

הילדים שהתעניינו לדעת מה קורה, למדו את מה שאני נאלצת לגלות בגילי המופלג: שיש הרבה פוליטיקה ותככים, וישנם רגעים מייאשים שאתה נלחם בדברים שגדולים ממך, שגם אם נפלת או הפילו אותך, חייבים לחזור למסלול כי אין ברירה. אני מנסה להפוך דף ולהביט קדימה.

אבל מי שבאמת הצליח לעזור לי, עם תובנות בעולם העסקים, הוא דווקא מי שלא חלמתי. "קחי נשימה עמוקה", אבא שלי אמר לי, מה שהוא מזכיר לי, שתמיד אבל תמיד, אני צריכה לדון כל אדם אפילו אם פגע בי לכף זכות.

"אולי הם הבטיחו למשרד ההוא קודם. ואולי לא הבנת אותם נכון... ואולי, ואולי, ואולי... לא משנה מהי הסיבה, תמיד תדוני לכף זכות, כי מה שמגיע לך תקבלי, ומה שלא מגיע לך – לא יגיע".

ופתאום אני מגלה שההורים שלנו ממשיכים לחנך אותנו כל החיים. "לא שווה להתרגז או לכעוס", הוא ממשיך לשוחח איתי, כאילו הייתי הנערה בת ה-14 ולא הבת שחצתה את ה-40, "אם תלמדי להשכיל לראות את האיש מולך לא כאדם שגורם לך לעוול, אלא כשליח משמיים, ששם החליטו שלא מגיע לך הטוב כעת, לא תכעסי. תביני ותצליחי בזכות ההבנה שלך, בזכות הראייה השונה שלך.

אני נושמת עמוק, ומתחילה לפחות לנסות לדון לכף זכות.

]]>