צריך איזון: בכתובה "אין כפל מבצעים"

לעתים קובעים בני הזוג סכומים סמליים כמניין ח"י, כלומר שמונה עשר אלף ש"ח, או כמניין ב"ן, חמישים ושניים אלף ש"ח, אך במקרים לא מעטים ברגעי החיבור והאהבה הגדולה כותבים סכומים גבוהים ומרשימים, מבלי לקחת בחשבון את היום שבו יצטרכו לשלם את המחיר.

בפסק דין שניתן לאחרונה בבית הדין הרבני נדונה סוגיית הכתובה בעידן חלוקת הרכוש האזרחית (תיק 968581/3). כידוע, באופן חריג בעולם המשפט, דיני משפחה מעניקים סמכות מקבילה לבתי הדין הרבניים ולבתי המשפט לענייני משפחה, ופעמים רבות הדבר יוצר הבדלים בפסיקה בין שתי הערכאות.

בפס"ד המדובר בני זוג היו נשואים כעשרים וחמש שנה. האישה הגישה כנגד בעלה תביעה רכושית בבית המשפט האזרחי, ובמסגרתה עתרה לחלוקת הרכוש. בית המשפט האזרחי קבע כי הצדדים יחלקו את כל נכסיהם וזכויותיהם שווה בשווה, בהליך המכונה 'איזון'. לאחר התביעה הרכושית הגיש הבעל תביעת גירושין לבית הדין הרבני.

הלה חייב את האישה להתגרש וקבע כי הכתובה תידון לאחר הגירושין. ואכן כך היה. סכום הכתובה הינו כ-700,000 ש"ח והאישה עומדת על זכותה לקבל את מלוא הסכום שהובטח לה ביום נישואיה.

בראיון עם הרב פרופ' עו"ד יצחק כהן, מומחה לדיני המשפחה והירושה ומנהל אקדמי בקריה האקדמית אונו. בדקנו כיצד התיישבה הסוגיה בין הערכאות הדתית והאזרחית והופתענו מהתוצאה.
האם האישה צודקת למעשה והבעל שהתחייב צריך לשלם את סכום הכתובה?

"בית הדין הרבני בחן את חלוקת הרכוש האזרחית, וראה כי הבעל העביר מחשבונות הבנק ומהנכסים שיש על שמו, סכום של כשלושה מיליון ש"ח במסגרת "איזון המשאבים" בינו לבין אשתו, כדי שביום הפרידה יעמדו שניהם על אותו סכום כספי. אך האישה מתעקשת לקבל בנוסף את המגיע לה לפי הכתובה, כלומר 700,000 ש"ח."

מה אומר על כך המחוקק האזרחי?

"סעיף 17 לחוק יחסי ממון, המסדיר את חלוקת הרכוש, קובע כי "אין בחוק זה לגרוע מזכויות האישה לפי כתובתה". האישה טענה כי הניסוח מאפשר "כפל מבצעים", וכי היא זכאית גם למחצית הרכוש וגם לכתובה. בית הדין הרבני חלק על כך וקבע כי הסעיף נועד למקרה שבו סכום הכתובה עולה על הסכום שהאישה זכאית לו במסגרת חלוקת הרכוש.

רק במקרה שיש פער לרעתה, נניח וחלוקת הרכוש היתה מעניקה לה סכום של חצי מיליון ש"ח, היה צריך הבעל להוסיף 200 אלף ש"ח כדי להשלים את סכום כתובתה. אך במקרה שהסכום בחלוקת הרכוש גבוה יותר מסכום הכתובה "אין כפל מבצעים" וסכום כתובתה נבלע בתוך הסכום שקיבלה מכוח חלוקת הרכוש".

האישה נפגעה אם כך. היש לפרשנותו של בית הדין הרבני תקדים?

"בית הדין הרבני מבסס את פרשנותו על ההסדר הקבוע בסעיף 11 (ג) לחוק הירושה, לפיו "המגיע לבן זוג על פי עילה הנובעת מקשר האישות, ובכלל זה מה שאשה מקבלת על פי כתובה, ינוכה מחלקו בעיזבון". המחוקק קובע מפורשות כי "אין כפל מבצעים". כלומר במקרה שהאישה חלילה מתאלמנת ושווי נכסיו של בעלה ביום פטירתו הוא מיליון ש"ח. על פי דיני הירושה האזרחיים, ובהעדר צוואה, אשתו יורשת מחצית מהרכוש וילדיו יורשים את המחצית האחרת.

כלומר אשתו זכאית לחצי מיליון ש"ח. בהנחה והאיש התחייב לאישה בכתובתה סכום של 180 אלף ש"ח, סכום זה ינוכה מתוך חלקה בעיזבון, כלומר סכום כתובתה נכלל בסכום שקיבלה והיא אינה זכאית לתוספת של 180 אלף ש"ח. לעומת זאת, במקרה שסכום הכתובה יהיה גבוה מהעיזבון שהיא יורשת אזי היא תקבל אותו במלואו. אם בדוגמא שהבאתי שווי נכסיו של הבעל ביום פטירתו היה 200 אלף ש"ח, האישה יורשת מחצית, כלומר 100 אלף ש"ח. ובמקרה שסכום כתובתה הינו 180 אלף ש"ח, היא זכאית לקבל את הסכום הגבוה מביניהם, כלומר 180 אלף ש"ח".

האם מקובל ללמוד מדיני הירושה ולפעול על פיהם בדיני המשפחה וחלוקת הרכוש?

"בית הדין הרבני קובע כי יש לשמור על עקביות בכוונת המחוקק ויש לקבוע כי אין מקום לפרשנות המזכה את האישה בזכויות הכתובה כאשר הזכויות המגיעות לה באיזון המשאבים עולות על דמי הכתובה. במקרה דנן קובע בית הדין כי האיש יכול לטעון כי הזכויות אותן חויב להעביר לאישה במסגרת חלוקת הרכוש ייזקפו גם כתשלום כתובתה, מכוח 'טענת פרעתי' והוא פטור מלשלם בנוסף את סכום הכתובה".

מעניין, אך כיצד יראה זאת בית המשפט האזרחי, לו הדברים יגיעו למשל לפתחו של בג"צ?

"שאלה טובה. בין השורות של פסק הדין עולה כי לדעת בית הדין הרבני, על פי ההלכה האיש אינו מחויב באמת בחלוקת הרכוש מכיוון שהכספים נצברו מעבודתו ולא מעבודתה של האישה. והדבר נעשה רק בשל החיוב על פי החוק האזרחי. לכן אומר בית הדין הרבני "אין כפל מבצעים" ומכיוון שכבר האישה זכתה במשהו שלא מגיע לה (מחצית הרכוש) אין היא זכאית גם לכתובה.

המשפט האזרחי לא רואה זאת כך, אלא סובר כי הרכוש שנצבר במהלך שנות הנישואין של בני הזוג שייך בשווה לשני בני הזוג, והאיש מעביר לאשתו את הרכוש השייך לה, אף שהוא עצמו הרוויח אותו מעבודת כפיו. התפיסה האזרחית רואה בבני הזוג שתי זרועות המחבקות את גזע העץ, האישה עושה בבית והאיש עושה בחוץ ושניהם שותפים מלאים ברכוש. לכן, לא ברור שבית המשפט האזרחי ישלול גם את זכות הכתובה ויראה בכך "מבצע" נוסף.

אם כי סביר כי גם בית המשפט האזרחי לא יעניק "כפל מבצעים". ובפועל רוב רובם של הסכמי הגירושין הנחתמים בבית המשפט האזרחי כוללים את השורה: "האישה מוותרת על כתובתה..." לאור חלוקת הרכוש המאזנת את רכוש הצדדים שווה בשווה. אך במקרה שאין הסכם בענין, זכות הכתובה היא זכות דתית לחלוטין והיחיד שמוסמך לדון בה הוא בית הדין הרבני."

אז כשתחפשו את המכנה המשותף בין בית הדין הרבני לבית המשפט האזרחי, זכרו: "אין כפל מבצעים".