דיברו כמעט על הכל, אך מה קרה עם ההכי קורב לנו? מה קרה אם זאת שאין באמת מי שידאג לה חוץ מאנו עצמנו? בין כל ההודעות התמונות השיתופים וכולם יודעים הכל תמיד, מה היכן כמה ולמה, איפה נמצאת האני שלנו?

האם היא רושמת סטטוסים מלאי שנינות? או תופסת תמונה מלאות גוונים? האם היא נרגשת לשמוע בכל רגע פנוי את השיר ההוא החדש שיצא, ונהנית מכך שכל הגיג נרשם 'בריש גלי'?

האם מעבר לכך ששכחנו איך מדברים במילים ובצלילים, בהבעות פנים במקום אימוג'ים, האם שכחנו איפה אנחנו, איפה האני שלנו, ושכחנו שיש דברים שצריכים להישאר אך ורק ביננו לבין עצמנו?

מתי בפעם האחרונה, ישבנו רק אנחנו עם עצמנו, ללא כל גורם מקשר לעולם, ללא פלאפון, ללא מחשב, ללא אייפד, ללא אוזניות. לא התעדכנו במי עשה מה, ואיפה קונים את הפרטים הכי חמים בעונה. לא שמענו שיר רווי רגש, או שיר גדוש שמחה. והקשבנו לעצמנו?

לכל אחת מאתנו, כרגע זה נשמע כדבר הברור מאילו, לכל אחת שלא ניסתה את זה. ללכת להתרחק, לקחת אוויר נשימה, לקחת מרחק מכל מה שמחבר אותנו להכל. ולא שהווה והחיבור הוא שלילי, אך לפעמים, נדרש להתנתק על מנת להתחבר. לפעמים על מנת לזכור את מה שאנו אוהבים בנו, בסביבה שלנו, כל שעלינו זה לקחת כמה רגעים, או אפילו ומומלץ יותר. כמה שיותר.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

ולא, אפילו שמוזיקה יכולה לעזור, להרגיע לתת השראה, אפילו ללא מוזיקה, להיות רק אנחנו. זה יתחיל השקט רועם, וימשיך במחשבות של- " זה מגוחך" וזה בזבוז זמן, אך אל לנו להילחם במחשבות אלו, עצם העיקרון פה הוא לא להילחם בעצמנו כדי להגיע לעצמנו, אלא לתת למחשבות להציף אותנו, לתת לרעיונות, לדיבורים לצאת מאתנו.

ולשבת לאט לאט ולענות לעצמנו, על השאלות הכי כמוסות שלנו, על המחשבות שאף פעם לא העלנו, ועל אלו שקיימות, אך פחדנו לעסוק בהם. זה נשמע פשוט, נשמע כמו תהליך של חמש דקות, והכל נגמר. אך ברגע שננסה. ברגע שבאמת נהיה שם, נראה כי כל פעם שעבר הזמן שהקצבנו לעצמנו, עדיין לא סיימנו, נשארו עוד שאלות.

נלמד, להעלות רעיונות, לחוות רגעים, לראות צבעים, רק אנחנו. סתם אנחנו, אנחנו לבד. ליהנות מהם בלי הצורך לתגובה של אי מי. ללא הצורך שאחרים גם יראו שאחרים גם יחוו. נלמד להתמודד להרגיש, ללא שום צורך של גירוי חיצוני, ללא צורך ברעשי רקע, ללא הצורך באישור מאחרים. נתרחק על מנת להתקרב, לזאת שכולם שכחו. לאני שלי.

]]>