חופשת הקיץ מביאה אלינו את הילדים הביתה, וצחוקם ממלא את הקירות ואת ליבנו. אבל גזרת החופש הארוך אינה משמיים, והשעמום מביא עמו הרגלים רעים שבשום אופן אינם יכולים להתקבל. החינוך בבתי הספר מביא לידי לימוד תורה והכרת המציאות היהודית והדתית, אבל האם הוא מצליח בחינוכם לגדול לידי יראת שמיים?

בכל מקום שאני עוברת בחזרה מעבודתי ליד בית ספר, אני כמעט מזדעזעת מהמראה שנגלה לעיניי כאשר נשמע פעמון בית הספר בסיום היום. הילדים רצים ושועטים לכיוון השער, בלא שום סדר, בלא שום הליכה מחונכת. היכן המורים שאמורים לשמור עליהם גם בעניינים אלו? אמנם זה נחמד ושובב, תינוק הבורח מבית ספרו, אבל האם אנחנו מצפים שזה יעבור לילדים שלנו לבד? האם החינוך לא כולל גם את הנימוסים וההליכות שמתאימים לציבור לומדי תורה?

בנים הם בנים, כך אומרים, וצריך להבין שהם "הולכים מכות" ביניהם, והם קופצים ונפצעים וכדומה. אני בשום אופן לא מקבלת את ההנחה הזו. ילדים צעירים, בנים, שלומדים בבית ספר לימודי קודש ותפילות, וחווים את החינוך התורני המעולה ביותר, לא אמורים להגיע הביתה למודי קללות, אלימות ושובבות יתירה.

אם הייתי רוצה לחנך ככה את ילדיי, הייתי שולחת אותם לכל בית ספר אחר בארץ, למערכות חינוך שונות וידועות. אם אני מצפה שילדיי יגדלו בתורה ויהיו יראי השם, אני מצפה שגם חינוך למידות טובות יהי חלק מהלקסיקון החינוכי בבתי הספר.
זה מתחיל משם, ונגמר באכילה לא מנומסת עם הידיים. אמנם זהו דבר שולי וקטן, אבל הנימוסים וההליכות הן חלק משמעותי מהחינוך למידות טובות, לצדקה וחסד, לאדיבות כלפי הזולת, ולכל מה שאנחנו מאמינים בהם.

ילד יהודי צריך ללמוד שהחיים שלו הם לא לשם הילדות והשובבות, אלא הוא חלק מבני ישראל שמשפיעים על העולם בלימוד התורה ושמירת המצוות. אנשים אחרים נושאים אליו את עיניהם, לראות מה הוא עושה וכיצד הוא מתנהג. עליו לשמש דוגמא לילדים אחרים ולא להיגרר אחריהם.

יש זמן לשחק, ולהשתעשע, ולחוות ילדות מהנה עם חברים. אבל בגיל מסוים עליו לדעת שהחוקים משתנים, ועליו להכיל בגרות תורנית שאין לשאר הילדים בארצנו. ואם אני נשמעת קשוחה, זה אך ורק עבור עתידם של ילדינו.

]]>