"היכנסו" נשמע הקול מאחורי הדלת הכבדה. בני הזוג גררו את עצמם בצעדים כבדים ומתוחים. מבחינתם, הצעדים הכי משמעותיים בחיים. "אם יצמחו לי שערות על כף היד, את תלדי תינוק".
פניהם חפו.
האישה הבטיחה לעצמה, שלא תחסוך שום דרך, כדי להוליד. "יש לרחם שלי תפקיד, והוא יתמלא!" הטיחה באיש הקרח שמשקפיים מכווץ זולג על אפו. שבע שנים לאחר מכן. הרבה סיבובים בעולם, הרבה כסף, הרבה דמעות...
חדר לידה..
דמעותיה זולגות ללא הרף, הוא, עומד קפוא במסדרון. בבית, חדר התינוק מוכן, גם הטיטולים והמוצץ. האב ללא ניסיון בחדרי לידה ובכל זאת לא מבין למה צריך תשעה רופאים בחדר אחד. "הדופק שלו הולך ונחלש" צועק אחד הרופאים.
"צ-ו-ו-ת ח-ר-ו-ם" שואגת האחות במערכת הכריזה. "להטיס לחדר ניתוח" הוא שומע את אחד הרופאים ספק פוקד ספק צועק.תוך כדי ריצתו לחדר, מבטו נפגש במבט אשתו המוסעת בחופזה על ידי הרופאים עצמם, היא מסתכלתבו בפנים ספק מותשות ספק קפואות.
הוא מביט...
הוא מביט ושואג שאגה המטלטלת את כל המחלקה: מ-ה ק-ו-ר-ה פ-ה? אחד מהרופאים מפטיר לעברו: "יש סיבוך קטן". בקומה השנייה, צבע הקירות ירקרק, בהיר, ומשרה אוירה רגועה ושקרית.
אחד מהרופאים מבקש ממנו לחכות בחוץ "לטובת הצלחת התהליך".
צעקות הרופאים נשמעו היטב במסדרון. הם צועקים ומזכירים כל מיני מושגים רפואיים שאינם מוכרים לו. קצת הוא נרגע כשמתוך הצעקות הוא שמע אף את קולה של אשתו האהובה...
אך די מהר קולה שוב נדם..
מנהל המחלקה מבקש מכלהרופאים והאחיות לצאת מהחדר. הוא קורא לבעל פנימה.פני אשתו ספק קפואות ספק אפאתיות, "מ-ה ע-ם ה-י-ל-ד?" היא צועקת לבעלה.
מנהל המחלקה, שעודכן כמה ציפו לתינוק זה, אומר להם בפנים זולגות אמפטיה: או היא, או הוא, שניהם יחד לא יצאו חיים מהסיפור הזה. הבעל מסמן לרופא לצאת איתו רגע החוצה.
הרופא נשרך החוצה והוא שומע את האישה בגרון ניחר: "דוקטור.." "עזוב את בעלי, אני מוותרת.. התינוק יחיה!" הרופא עונה לה: "אין לנו הרבה זמן, זה עניין של דקות, אך בבקשה תחשבי עוד פעם.."
האישה - בניגוד לנדרש - לא מוותרת, לא מוותרת כלל. כל השנים, כל הצפייה, כל הדמעות, היא פוסקת, התינוק יחיה! "בלי ילדים, אין לי סיבה לחיות". "אם לא מלמטה בליטופי, מלמעלה אגדל אותו בתפילותי.."
אירוע ה"ברית מילה"...
המשתתפים לא יודעים האם לאחל "מזל טוב", לא מעיזים, להישיר מבט לעיני האב הטרי. האב, מנסה לברך את ברכות הברית, אבל הבכי חונק. רק עכשיו הוא קם מהשבעה. גרונו עדיין צרוד משעות בכי ליד הקבר של אשתו, הבוקר.
רב העיר ישב כסנדק, ובהחזיקו את התינוק, אמר בהתרגשות, אתה, תהיה צדיק, עוד תעשה הרבה נחת רוח לאמך, הצופה ועוקבת ממרומים. ברית משונה, אף אחד לא התלבש ל"אירוע", וכולם שם בכו, גם הקשוחים שבגברים.
ילד התפנוקים גדל, ומקבל את הטיפוח הכי טוב, הכי מושקע שאפשר. הילד.. נמשך לכיוונים אחרים. הוא מזלזל בלימודים, מזלזל באבא, הוא נמשך לכיוונים מפוקפקים.
מגיע אירוע "בר המצווה".
היום התחיל בתור אזכרה לאימא המסורה. הם הלכו לבית העלמין, להגיד תפילה, וקדיש. בהמשך היום, הם התכוננו לאירוע ה"בר מצווה" שיהיה בערב.
כל שנה, היה זה היום המצער ביותר עבור בעלה, יום של בכי, ומכאוב. דווקא השנה, זה היה קשה שבעתיים. הבעל, האבא, פשוט לא הצליח לשכנע את הבן המתמרד, להגיע לבית העלמין, ולהגיד קדיש, על מי שמתה בשבילו. "עזוב" "שטויות" "מה זה עוזר, אבא, עזוב ת'סרט הזה!" כנראה, שהאימא הצטערה "הרבה" יותר..
בשנות חייה, כנשואה, התעניינה תמיד מהו החינוך הטוב ביותר לילדים.. ועכשיו, שנים ארוכות מתחת לאדמה, למעלה בשמים, עוקבת, מתפללת ודואגת.
"בוחן פתע..?"
האימא – זו בית המקדש שכיפרה עלינו ו"הלכה במקומנו" וחזרתה תלויה "ברצוננו הטוב". האם אנו, ילד מתמרד ובוגד, או ילד המוסר נפשו מחזיר טובה למי שמסר הנפש עבורו? גם אם לא "נמסור נפש.." אך השתדלות סמלית יומית כל שהיא, היא זכות, וגם...
נושא בנטל?
"נטל החורבן" זהו סך ייסורים (-"זיכוכים") שעמנו עובר בדרך לכפרה הגדולה ולבניין בהמ"ק הבנוי מדמעות. ככל שאנו נושאים בנטל הייסורים באופן יזום (למשל: הימנעויות, ואפילו קטנות, מהנאות שונות במהלך יומנו) מתבצע פה זיכוך מזוקק יותר וזה חוסך "בעיות אישיות מסובכות אחרות" שתכליתן למוסס לנו את חווית "החיים הטובים" המועדפת עלינו, למרות שהננו בשיאו של עידן החורבן.
]]>
