ירדה שקיעה בחלון, ולי לא היה יותר לאן לברוח. חודש אב התחיל. אם עד עכשיו עוד ברחתי לכביסות ולגהוצים. עכשיו, נאלצתי ברגע אמת לשים בצד את כל ההרצאות, השירים היפים שלמדתי לדקלם בשנות הסמינר. לעמוד שם, מול החלון, מול אלוקים, מול עצמי ולשאול אותה, במבט אמיץ וישיר: מה באמת אומר לך שנכנס אב?

באמת, באמת אכפת לך?

ועד כמה בוערת בך האש ,שהוא יבא עכשיו? אש. אש של רצון כמו שאני מרגישה שאני רוצה להשיג משהו בכל מחיר. יש בך גם לגבו? וכן. ממש הרגע. בנקודת הזמן שאני עומדת. בשיחת עבודה, או סתם פטפוט עם חברה. סחוטה אחרי מקלחות ילדים, או באמצע שופניג בקניון. עד כמה באמת.

באמת.

בא לך שהוא יפתיע עכשיו?

ואם כן, אז- למה את מחכה לו? שיגמרו הצרות? שיהיה יותר כסף בבנק ולא אצטרך להלחם על אישור משכנתא? בשביל זה אני צריכה את המשיח שמחכים לו אלפי שנים?

ואז. עלתה לי התשובה. כן. בשביל זה אני צריכה אותו. בגלל החוסר רצון הזה. שלא בוערת בי אש, שאני לא מרגישה את החוסר אפילו. שכשאני יושבת במשרד, אני לא שומעת את הבת קול שיוצאת כל יום מחורב וזועקת " אוי להם לבנים שגלו מעל שולחן אביהם" , שאני, הכי פשוט לא מרגישה.

על זה שתפילה פשוטה – מוצר צריכה בסיסי. צריכה להיות בכל כך הרבה מאמץ. על זה שבורקות לי העניים שאני מדברת על הכל- חוץ מעליו. על זה שכשקורה לי משהו, עצוב או שמח- הוא לא תמיד הראשון שאני רצה לספר לו, להתרפק, לבכות, או סתם לפגוש אותו בסוף כל יום ,לשיחה אינטימית של בנית קשר פשוט בין אבא אוהב לבת.

על זה היה דווה לבינו. על החוסר הזה. שהוא מחכה לי, ואני לא מרגישה או בוחרת להתעלם. ועל זה צריך שתבא הגאולה. מהר.

]]>