כבר הרבה שנים אני חברה של ג. חברה טובה, טובה מאוד אפילו. היא מבחינתי – חוץ מהיותה חברה מהממת, בחייה האשיים והעסקיים ממותגת כ-"סופרוומן" . לקח לי זמן, אפילו שנים, כדי להבין שיש פה משהו, משהו טעון מתחת לפני השטח.

עד שיום אחד על כוס כפה, אוירה פתוחה ואמינה ומבט ישיר, היא הציפה את ההגדרה – מחלת נפש. נשמתי עמוק, עמוק. ובאינסטינקט הטבעי- הסתכלתי לה בעניים.

הן היו ממוקדות לגמרי - הסטיגמה שלי חטפה כאפה ראשונה. משהו בי התחיל להתערער. האם מחלת נפש היא לא מה שחשבתי? הסתכלתי על היציבה שלה, היא היתה נחושה, אמיצה, לוחמנית משהו. הרגשתי שיש כאן משהו עמוק יותר.

ויצאתי למסע. מסע, מסע שפתח לי פתח מפעים אל עולם של גבורה, התמודדות ואומץ. כל הנשים והבחורות עימם ניפגשתי לאורך המסע היו נשים מתפקדות, מתפקדות פלוס אפילו. שופעות חיוכים, הומור וזרימה כלפי חוץ.

ובפנים? נשרפות, נאכלות, סובלות, מתמודדות - רבות על מוצרי צריכה בסיסים של -לישון בלילה ולקום בבוקר, לחוות את המציאות העכשווית, להנות מאכל טוב, מרגע שקט, ומלאות פנימית.

וכך הן סיפרו:

תמר, נערת סמינר ומתמודדת עם התקפי חרדה ופאניקה:

"זה כמו אש ששורפת, זה פתאומי, בבת אחת שורף לי כל הגוף כל שריר וכל עצם. אני בוערת. בוערת ומחפשת מפלט, מחפשת למעלה, למטה, בצדדים. רק לא האש הזאת. רק לא הגהנום הזה. רק לשרוד את השניה הבאה. והכל תהום, שחורה וענקית. הרגשה פתאומית ששואבת ממני הכל, ואחרי השאיבה, היא מציפה את הכל, מתעללת בי בכל צורה אפשרית"

‏

שילת, רכזת חברתית וסובלת ממניה דיפרסיה:

"אולי אסור לאמר, אבל לפעמים אני מרגישה... שהיה עדיף לי סרטן. כשיש לך מחלה חיצונית, כולם רואים, כולם עוטפים, מחבקים. מביאים מתנות. כשהמחלה היא נפשיתמ- מתרחקים, מפחדים, מאשימים - כאילו בחרתי בסבל... במקום להבין שאני עכשיו הכי זקוקה את היד יציבה ומחבקת".

‏

שיפי סובלת מ- ocd (מחשבות טורדניות כפיתיות), מנהלת מחלקת תוכנה באחת החברות המובילות:

"זה המקום, שאין לך לאן לברוח. אין לך מימי. כי אתה בורח מעצמך, מהקול הנוראי והחותך הזה בפנים. וכשאני מנסה להשתיק אותו, הוא רק מתגבר וצורח וצוחק עלי. פתאום, אני- החזקה, הדעתנית, המוכשרת נהיית ככ' קטנה מול קול דמיוני מעיק שלא מרפא ממני".

‏

הנפש...

אלו נשים ובחורות אמיצות המתהלכות בתוכינו, מתמודדות. נלחמות. נאבקות. בוחרות כל יום להתמודד מחדש, לא לוותר לעצמם, בוחרות לקום בבוקר, בוחרות לחיות, בוחרות לחיך בחוץ, ולהשתדל גם כשזה יהיה קצת בפנים. ואם את פוגשת באחת כזאת - מסרי לה הערצתנו...

]]>