בערב, בשיחה זוגית על כוס קפה, העלנו בעלי ואני את הנושא לדיון, למה להיות יוצאי דופן? במיוחד שגם הילדים כל כך רוצים, ואולי זו תיהיה באמת חוויה בלתי נשכחת? ישבנו וסיכמנו על דף את כל המעלות והחסרונות, התעלמנו או התחשבנו במספר הערות הביניים שנזרקו מכיוון חדר הילדים שכנראה דייריו עוד לא ממש שקעו בשינה כפי שחשבנו, או שרצינו לחשוב ולבסוף נפלה ההחלטה, בתחילת שבוע הבא ניסע לצפון לשני לילות, שלשה ימים!
בבוקר כשבישרנו לילדים את הבשורה החגיגית, תרועות השמחה הגיעו מקצה העולם ועד קצהו, ובאותו רגע נשמתי לרווחה שהרחובות ריקים. נתתי לילדים להמשיך לחגוג ונכנסתי לכוננות חופש.
התיישבתי על כל המגזינים, הפרסומות, העלונים המקומיים והלא מקומיים, והתחלתי לערוך סבב טלפונים, למצוא את המקום המתאים שעוד נותר פנוי, לא היה כזה. הבנתי שצריך להתפשר, על פי סולם סדרי העדיפויות, החלטתי שעדיף שהמקום יהיה יותר פנוי מאשר יותר מתאים.
משעה לשעה היצע המקומות נהיה פחות ופחות מתאים אבל יותר ויותר פנוי, ואז מתוך כל האפשרויות המצומצמות נבחרה אופציה אחת, שנראתה הכי פחות גרועה, ואני בשמחה ובטוב לבב, עשיתי וי גדול על סעיף "צימר" השורה הראשונה ברשימה הארוכה שלי.
מעולם לא הצלחתי להבין את הקשר ההדוק בין חופשה לקניות, הרי החופשה לא בתחילת עונה, הילדים לא צומחים או משמינים באופן קיצוני לקראת הנסיעה, בנעלים הם משתמשים בד"כ גם בימים כתיקונים, כובעים יש עוד מהקייטנה, כל הציוד חי ונושם בתוך הארונות, אז על מה ולמה ההמולה הזו?
בעיני רוחי תמיד ראיתי את עצמי יוצאת לגיחה קצרה לסופר השכונתי ובזה תם ונשלם סיפור הקניות, אבל כנראה המשפט "אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו" נאמר בדיוק בשבילי ולמקרה הזה: אמנם באמת יש לכולם הכל הכל ולא קרה כלום לאף אחד, אבל בכל זאת במשך שבוע שלם מצאתי את עצמי רצה מחנות לחנות כל יום, כל היום, וכל וזאת רק משום שתמיד אפשר לשפר את הנתונים הקיימים, לילד לא נוח לטייל עם מכנסיים מחויטים והדוקים, וגם לילדה עדיף שתהיה חצאית יותר רחבה וקלילה, ואין לאף אחד מאיתנו נעלים למים, ומצב בגדי הים כבר בכי רע, ולגדול אין מספיק גופיות ולשני אין מספיק גרביים, ומה יקרה אם הם יתלכלכו 3 פעמים ביום?
אין לי מספר דו ספרתי של חולצות לכל ילד, ובטח לא מכנסיים או חצאיות, וגם לעצמי לא יזיק איזה בגד קליל לטיול, ועוד בגד שניים יפים יותר לערבים, ואיך אפשר לצאת לחופש בלי קרם הגנה ותכשיר נגד יתושים? וצריך עוד בקבוקים ומוצצים רזרבה, ומימיות לכולם, עדיף מידניות שומרות חום וקור , וגומיות חזקות יותר לשיער של הילדה, ורובי מים ומטקות, ובריכה ביתית לחצר של הצימר, קיאק, כמה גלגלי ים, כמה סוגי קלפים ומשחקי שטח שלא ישעמם לילדים בדרך, ועוד ועוד.....
בסיום המסע המפרך הזה הלכתי גם לסופר כמובן ורוקנתי מדף אחרי מדף, הכנסתי לעגלה מוצרים יבשים ורטובים מתוקים ומלוחים מוצקים ונוזליים חמים וקרים. ובתום השבוע לא היה מוכר אחד בכל העיר שלא זכה לראות את זיו פני, עד שב"ה יומיים לפני הנסיעה עשיתי וי ענק גם על הסעיף "קניות" במחשבה שמעכשיו את ההשלמות גם בעלי יכול לעשות...
את היומיים הנותרים עד החופשה המיוחלת העברתי בכביסות ואריזה, 24 שעות ביממה כיבסתי, יבשתי, קיפלתי,גיהצתי, חשבנתי, ספרתי, כתבתי, מלאתי, רוקנתי, העברתי. עד שבו ביום, כשקרניים ראשונות הפציעו בקצה האופק, וחסידים ומדקדקים כבר עשו את דרכם בדממה לתפילת שחרית, סגרתי בכוחות על אנושיים את הרוכסן של התיק האחרון, ונפלתי שדודה על הספה לעצום עין אחת ואולי שתיים עד שהחלוץ התורן להיום, יערוך היום את השכמת הבוקר.
אבל זה קרה מוקדם ממה שחשבתי, עוד לא הספקתי לעצום את העין השנייה וארבע ילדים קפצו בהתרגשות על ערמות התיקים שניצבו כמו חיילים על רצפת הסלון, ואני זינקתי כנשוכת נחש להציל את תיק המזון העמוס, שאם לא יישאר לנו שום דבר מכל העמל, לפחות יהיה לנו מה לאכול.
ועכשיו הגיע תורו של בעלי היקר לשנס מותניים ולצאת לעבודה, הוא לקח על עצמו ללא מילה את תפקיד המוביל ומהנדס הרכש והבגאז' , וגרר תיק אחרי תיק מזוודה אחרי מזוודה ,סובב עיקם פרק כופף כל חלק ברכב תחת השמש היוקדת, תוך שהוא מזיע מתנשם ומתנשף, עד שסוף סוף באורח פלא כל התכולה הזו נבלעה באוטו והשתלבה איכשהו בכל חלל ריק בכל גודל שהוא בתוך הרכב, הדלתות נטרקו, נשמנו לרווחה..
כולנו השתחלו לאוטו דרך מושב הנהג, והתיישבנו איש איש במקומו. סוף סוף הגיע הרגע המיוחל, אנחנו יוצאים לחופש! יוצאים מעבדות לחרות! התנענו את האוטו הדלקנו את השיר "לטיול יצאנו" בקול רעש גדול, ויצאנו לדרך ארוכה ומפרכת לצפון, שתחילתה היתה שמחה וששון שירים ריקודים ומחולות והמשכה- רעב, צמא, שיעמום, בכיות, מריבות, הקאות, עצירות, ופקקים כאורך הגלות.
ואז בסופו של דבר הגענו, ושוב שינסנו מותניים ויצאנו לעבודה, הפעם לפרוק את כל המטען החורג. כשסיימנו את מלאכת הפריקה והתיישבנו לשתות כוס מים צוננים, הבטנו ימין ושמאל, ותוך כדי סקירה קפדנית ניסיתי להבין לעומק את פשר תופעת הנדידה, משהו רע בבית שלנו?
הוא יפה פי כמה וכמה מהבית העלוב הזה, הכול מרוהט ומאובזר לטעמינו, הניקיון בדיוק לפי הקריטריונים שלנו, אני יודעת מי נכנס מי יוצא מי היה ומי יהיה, אז למה למען ה' ללכת לאיזה חור, לגור בו שלשה ימים, ועוד לקרוא לזה נופש? בעודי מהרהרת לעצמי על מה ולמה הגענו עד הלום, התחלתי להרגיש גל של חום שנושב ונושף בעורפי, נשאתי את עיני למרום, המזגן שווק חיים, כנראה כוס הייסורים לנופש שלנו עוד לא מלאה. נאלצנו במפח נפש לארוז את מיטלטלינו ולעבור דירה לצימר הצמוד שבאורח פלא, ממש במקרה, היה פנוי...
למחרת יצאנו בנערינו ובזקנינו לירדן, כבר כשהתקרבנו הבנתי לאן עם ישראל כולו נעלם, מה שלא הבנתי זה למה כולם קופצים אל הירדן אפילו שהוא לא היה נראה לי בכוון להיבקע, לעם ישראל לא היה אכפת בכלל אם הוא נבקע או לא, עמוק או רדוד, צלול או מטונף, הוא היה נחוש לקפוץ כמו נחשון בן עמינדב בים סוף.
ואני אמנם קטונתי מכל החסדים, אבל ממש לא התכוונתי לעבור במקלי את הירדן, ולכן אחרי חיפוש מפרך מצאתי לי פינה מוצלת קמעה, לי ולעולל הקטן שלי, שלא הבין מה חטא שההורים שלו החליטו לצלות אותו חי ב-40 מעלות חום ושמש יוקדת. הגדולים כבר היו תוך שניות בודדות מאורגנים גם הם לקפיצה לירדן, ואני בסתר ליבי חשבתי שהלוואי והיה לנו איזה ירדן קטן בבית, זה יכול היה לקצר את התארגנות הבוקר בשעה.
עוד לא התיישבתי וכבר ראיתי את בת השלש רצה בריצה קלה לעבר זרם המים הסוחף, קפאתי על מקומי, בנס הצלחתי פתאום להוציא שאגה מגרוני, ומישהו תפס אותה בדקה המאתיים לפני הנחיתה... באותו רגע ויתרתי המקום המוצל, לקחתי את העולל בזרועותיי והתייצבתי על גדות הנהר לתפקיד שומר הראש והמציל.
בעלי, שבנתיים מצא חבר טוב שגלה לירדן יחד עם כל ישראל, ניפח את הקייאק המשוכלל שקנינו במיטב כספינו להזדמנויות שכאלו, שכנראה כבר לא יהיו עוד.. ועזר לחבר להתגבר על ערמת הגלגלים, המצופים, הקיאקים הרפסודות וכדורי הים שהמתינו בדממה לטיפת אויר שתיכנס לתוכם, יחד מזיעים ומיוזעים עמלו שני האבות וניפחו פריט אחר פריט, והילדים שכבר התמלאו בוץ עד לגולגולותיהם, רקדו וצהלו עם כל סמרטוט שעבר מערמת הממתינים ה "ממתינים לניפוח" לערמת ה"מנופחים".
כשהתמקמה כל החבורה העליזה בתוך מי הנהר עם שלל אביזרי הים, והחלה להיסחף לאיטה עם הזרם הטבעי והאנושי, נאנח חברו של בעלי, נשם נשימה עמוקה, מחה את מצחו המיוזע ביד מאובקת, נשא עיניו לשמים, ופלט חרישית " כמה בן אדם צריך לסבול בשביל קצת חופש", ואני באותו רגע, חרטתי את המשפט הזה על לוח ליבי, וידעתי שיותר לעולם, אבל לעולם, אני לא אהיה עוד בן האנוש, שיתאים לאבסורד הזה, הנכון כל כך עד כאב....
]]>
