ערב עמוס אחרי יום עבודה מלא, פתאום הזדחלה ללב שלי תחושת ריקנות. אולי, אולי קצת הרגשתי לבד למרות כל הסובבים אותי... החלטתי לגיס חברויות חדשות מענינות מכל העולם. אבל לא סתם חברות חדשות- חברות שיתאימו לי, ורק למה שיש לי להציע, שיכירו אותי עם המעלות שלי וגם עם החסרונות. וירצו להתחבר- בדיוק למה שאני, לא לשום הצגה אחרת.

ולא, זה לא יהיה דרך הרשתות חברתיות.

בצעד מלא מרץ ואתגר פתחתי את השולחן בביתי הקט. ומלאתי אותו בהמון דוגמיות קטנטנות: דוגמיות של מה? זהו, שזה היה 'דוגמיות' שלי, ממש שלי. עם שער חלק כמו שלי, נמוך וקטנטן קצת, עניים סקרניות, ועל כל אחת רשמתי בארטליין "שולי" עם מספר הפלאפון ליצירת קשר למקור. הזוי? וזה לא הסוף.

אחת אחת פתחתי אותן והכנסתי לכל אחת מהן את האופי שלי. כן, ממש את האופי שלי: טיפה לכל אחת מאהבה שיש לי, ועוד טיפה מהשלווה, מההקשבה, מהשמחה, אפילו.. מההיפריות שלי. בצעד נמרץ סגרתי את כולן. ככה באמת אני ימצא חברות שמתאימות לי, בדיוק לי. שיבואו אלי אחרי שניסו את האופי שלי בקטן, לקבל את זה במנות מוגברות.

וזהו, שלחתי אותן לכל העולם. לכולו, תאילנד, ארה"ב, צרפת, אפילו עזה (זה סתם כי אני שמאלנית) ו... חיכיתי. חיכיתי שיצלצלו מי שטעם וניסה, ורוצה להכיר. יום יומיים עברו, ושום דבר לא באמת זז. מצאתי את עצמי חוזרת כל יום מהעבודה לטלפון דומם, ותיבת מייל שרק מלאה בספאם על המבצעים בעזריאלי..

זה היה רגע הנפילה הגדול שלי. ידעתי שאני משעממת, לא ידעתי עד כמה - ידעתי שאני לא חברה שווה - אבל, מה עד כדי כך?

בצעד אמיץ, מצאתי את עצמי מריצה טלפונים לרחבי העולם לכל מי שקיבלה את 'הדוגמית', תוך כדי להציג את עצמי. מהר מאוד הגעתי אל סלביה. כשהצגתי את עצמי – היה שקט מאחורי הקו. הלו? (אוף, עד כמה אדם - יכול להשפיל את עצמו?) והיא מספרת לי בקול נרגש, שביום שהיא קיבלה את 'הדוגמית', היה היום ששינה לה את החיים", אני והדוגמית - היא מתמוגגת - חברות בדם. היא אוכלת איתי, ישנה איתי, מקשיבה לי, פשוט איתי".

"אז... (אני המומה מהתפנית) למה את לא יוצרת איתי קשר? הרי יש לי לספק את בדיוק מה שאת רוצה - רק בהרבה הרבה יותר", "למה אני צריכה את זה, היא מספיקה לי, טוב לי איתה!". "אבל, את לא יודעת מה את מפסידה (אני מנסה לשכנע אותה) הרי מטרת הדוגמית היא להביא אותך להיות בקשר איתי? יש לי הכל, הכל, מבטיחה לך לא תפסידי - רק הרבה הרבה יותר!", " אני מתנצלת שולי, אני לא רואה טעם, והדוגמית מחכה לי לארוחת ערב משותפת. ביי"

השיחה הזאת חזרה עשרות, מאות, ואלפי פעמים - עם כמעט כל מי שקיבל את הדוגמית. אנשים קיבלו, אהבו, התחברו . אבל לא הבינו מה הם מפסידים! אולי כי אני היתי רק דרך הטלפון ולא מוחשי? ומה את היית עושה עם 'הדוגמית'?

אלוקים ברא את האדם צלם מצלמו, ונפח באפו חלק ממנו. כל אדם שאת מכירה. כל מי שמעורר בך עניין, שסובב אותך, הוא דוגמית פה בארצו של האלוקים. מצאת אהבה, הכלה, הקשבה אצל בן אנוש? למה את נשארת קשורה ל-'דוגמית'? למה לנתק למקור שלך את הטלפון וללכת להמשיך להסתפק 'בדוגמיות מוגבלות'?

מגיע לך יותר. לכי למקור המקורות, הוא מחכה לך...

]]>