בכל מעגל חברתי נפגוש אותה. בעבודה, בלימודים, במעגל המשפחתי, על הספסל בגינה - את המעצבנת הסדרתית. זו שאת נוכחותה את פשוט לא יכולה לסבול, ולאו דווקא בגלל סיבה מוצדקת. היא לא רעה או טיפשה, ולא תמיד ניתן לייחס לה תכונה שלילית מובהקת כלשהי.
לרוב זו 'שנאת חינם' . חוסר כימיה והתחברות בעלמא, או תכונה מסוימת ש'מעלה לך את הפיוז' אך אינך יכולה להניח עליה את האצבע.
אבל מה לעשות? את פשוט לא יכולה להתגבר על זה. גם אני נתקלתי בתופעה הזו לא אחת. ותמיד ניסיתי לרדת לחקרה ולהבין מה גורם לי להסתייגות הזו. מה יש בה, בבחורה/שכנה/בת דודה שמעצבן אותי ברמה כזו שמקשה עלי, פיזית, לנהל איתה שיחה, להישיר אליה מבט או לשבת איתה סביב אותו שולחן.
לכאורה, מניתוח אופי ראשוני, הנתונים די חיוביים. היא בחורה נחמדה, טובת לב, בעלת מנת משכל ואינטליגנציה סבירה בהחלט, האף שלה במקום. הכל טוב. אז מה לא טוב?
התשובה תהיה תמיד: "לא יודעת. אני פשוט לא סובלת אותה. בלי סיבה."
עד שנתקלתי במשפט הבא "כל הפוסל במומו פוסל." מכירות?
ברגע הראשון הסתייגתי: מה לי ולזה. ברגע השני הכחשתי: אצלי זה ממש לא נכון. בשלישי וברביעי חשבתי. וחשבתי. בחמישי הסתפקתי, וברגעים הבאים כבר ידעתי לזהות את את היסוד הפסיכולוגי החכם הזה שהעמידו חז"ל בתופעה שמתרחשת גם אצלי.
יש בזה משהו. קצת קשה ולא נעים להודות אבל אחרי שחקרתי לעומק, הצלחתי לזהות בתכונות שהפריעו לי אצל המדוברת התורנית, מעין הגדלה והרחבה של תכונה שהייתה קיימת בי, ושהיה לי קושי לקבל אותה.
נקודות שהיו בי והפריעו לי בעצמי, תכונות שהייתי שמחה לשנות באישיות שלי, כשהן הופיעו בסביבה שלי באופן בולט יותר הפכו לבלתי נסבלות. הביקורת העצמית על התכונה הזאת או החשש שמא אני נתפשת בעיני אחרים ככזאת, גורמים לי לחפש ולמצוא אותה תחת זכוכית מגדלת בסביבה שלי ובאופן אוטומטי 'לסמן' באיקס אדום את 'בעלת הבית'.
לצורך העניין, אם אני טיפוס דייקן באופן קיצוני, השמירה על זמנים היא נושא שעומד אצלי בראש סדר העדיפות, והדבר הגרוע ביותר מבחינתי הוא זלזול בנושא הזה, אני אעשה הכל כדי לא לאחר וכדי שאחרים לא יחשבו לעולם שיש לי נטיה כזאת חלילה. הפחד הגדול ביותר שלי הוא שאי מי בעולם יסמן אותי ככזו, והוא גורם לי לבדוק ולבחון את התכונה הזו בעין ביקורתית במיוחד אצל הסובבים אותי ולהתייחס ב'סלידה' מוגזמת לאדם הלוקה בה.
דוגמא נוספת: הדס היא אדם חברותי ואהוב בדר"כ אך יש בה חשש מסוים מאנשים שבמפגש עם כאלה שאינם ה'סביבה הטבעית שלה' יוצא החוצה וגורם לה להתנהגות לא טבעית ומוזרה מעט, כך שהיא עלולה לאמר משפטים 'לא במקום' ולהתנהג באופן גמלוני במקצת. היא מודעת לבעיה שלה וסובלת ממנה מאד, היא אינה מקבלת את התכונה הזאת בה ובשל כך כל התסכול והכאב שאצור בתוכה ייצא ביתר שאת כאשר היא תתקל במשהי אחרת הסובלת מאותה בעיה (באופן בולט יותר), ויתבטא בחוסר סובלנות ואהדה כלפיה.
אז מה עושים? בכל זאת חודש אלול. זה הזמן להתבוננות עצמית וחשבון נפש. על עבירות של בין אדם לחברו אין יוה"כ מכפר... שנאת חינם היא וודאי אחת מהם. אבל איך אפשר לאהוב מישהי שלא אוהבים?
ראשית, עלינו לזכור כי ידיעת הבעיה מהווה חצי הדרך לפתרון.
אם יש לך בראש דמות של משהי שאינך מחבבת בלשון המעטה, או בפעם הבאה שתיתקלי בתופעה הזו, שבי עם עצמך קחי לך דף ועט ונסי לחשוב. מה יש בה שכ"כ מקומם אותך. נסי להפריד בין משפטים מכלילים כמו "היא מוזרה", "מעצבנת", " ילדה קטנה", "משעממת" וכו' לבין תכונות מפורטות ומממוקדות יותר כמו: "היא משרה סביבה אווירה לא נעימה", "היא יורדת לפרטים קטנוניים", "אומרת דברים חסרי טקט" "אשת שיחה לא מעניינת" וכו' נסי לחשוב מה כ"כ 'מעצבן' בה. טון הדיבור, הקול, החיוך שלה, תנועות הידיים אולי. הירידה לפרטים תעזור לך להגיע למסקנות ברורות יותר.
תופתעי לגלות שברוב המקרים, קיים קשר הדוק בין התכונות שמפריעות לך ביותר אצל זולתך לבין תכונות שקיימות בך או שלחילופין, החשש הגדול ביותר שלך הוא שאי מי יחשוב שאת לוקה בהן.
בשלב הזה כאשר את מכירה כבר בבעיה ויודעת להצביע עליה. את מגלה כי למעשה - התהפכו היוצרות. הבעיה כלל אינה טמונה בחברתך/שכנתך/בת דודתך המסכנה. אלא דווקא בך. רק כשאת תלמדי לקבל את עצמך על חסרונותייך ולאהוב את עצמך כמו שאת. תוכלי לקבל גם את הסביבה שלך.
ברגע שתהיי שלמה עם עצמך ופחות תלויה בשאלה, מה אחרים חושבים עלייך ובאיך את נתפשת בעיני אחרים, את תהיי הרבה יותר פתוחה וסובלנית גם כלפי אחרים. זו משוואה פשוטה. אחד ועוד אחד. תאהבי את עצמך + הזולת. חינם.
]]>
