רוב המניעה שלנו מחודש אלול, זה ההרגשה שאנחנו מרגישות בסוג של הצגה. שבאיזשהו מקום, חוזרת על עצמה כל שנה. באופן אוטומטי, בנ"א מרגיש טוב עם מה שהוא בטבעי. וברגע שהוא מרגיש לא הוא- הוא מנסה להתנער מזה, ומחכה שיוכל להסיר את המסכה.

האם זה באמת כך? האם באמת אלול זאת הצגה שאנחנו חיבים להציג? ויותר מזה אני שואלת. הרב הוטנר ז"ל כותב: "ימים נחמדים ואהובים" על ימי אלול. איך לכל הרוחות, אני אמורה להרגיש את ההרגשה הזאת, ועוד להנות מהחודש הזה? שחוץ מחרדות ולקלוט עד כמה אני לא טובה, לא עושה לי כלום?

ובכלל, אם נשים את הדברים על השולחן עד הסוף, לא נעים לאמר. שכל המשפטים והציטוטים מהמקורות על ה"דגים שבים רועדים" לא מידי עושים לי טוב... מה, אלוקים רוצה, שאני יחיה בחרדות? שארעד? ואיך, למען השם, זה משתלב עם המקום של "הימים האהובים והנחמדים"?

איפה טמון המפתח? איך אני יצור מצב שאני לא מחכה שיעברו הימים האלה, אלא מתענגת מהם?

המפתח להנות מימים אילו ( כן, ממש להנות!) זה דבר ראשון להבין שה "אני" באלול- זה לא הצגה. אלא "אני" כל השנה זה הצגה אחת גדולה. באמת, באמת. האני של כל אחת ואחת זה חלק אלוק ממעל. המצב הטבעי שלנו זה שרוצה להתקרב, רוצה להתפלל בכוונה, רוצה להיות טוב. רק מה? כל השנה אנחנו חיים בהצגה, בטישטוש, עד כדי כך שאנחנו מזהים את האני של כל השנה- כזהות האמיתית שלנו.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

אז איך אני יגרום לעצמי להנות מחודש אלול?

זה פשוט לקום בבוקר ולאמר , כן, ממש ככה: "בוקר טוב "אני" , התגעגעתי אליך! כמה טוב שבא אלול ואנחנו יכולות להפגש ". תעמדי לרגע מול עצמך. ותשאלי ככה, בכנות: מה את באמת רוצה? באמת? ואם נעמיק קצת יותר. נישאל: מי זה בכלל "אני" הזה? אני זה העבודה שלי? השם שלי? המראה שלי?

כל אילו עוברים: מראה, עבודה, אפילו משפחה, הכל יכול להלקח ממני. אז מי זה אני? האני זה החלק אלוקה ממעל, הטהור - הנקודת אטום בפנים שרוצה להיות טובה.

יותר קל לדמיין את הנשמה כמו מגנט: מגנט שבצורה טיבעית נמשך למעלה, בקדושה. רק מה? במשך השנה המגנט הזה מתכסה בהרבה "עטיפות מנטרלות" שמונעות ממנו להמשיך. ברגע שנוריד את הניילונים. לא נצטרך לעבוד ולעלות, באופן טבעי נמשך כלפי מעלה. כי זה, באמת. אנחנו.

אז מי פה בעצם ההצגה? אני של אלול או של כל השנה?

]]>