לא משנה כמה עגלות פתוחות יהיו שם. גם לא מסת האנשים 'הזועמת' שתצטבר בקדמת האוטובוס וגם לא ניסיונותיהם הכושלים לטפס על עמודי התמיכה ע"מ לעבור לחלק הפנימי והריק להפליא של האוטובוס.

נשפיל עיניים. נתרכז בטלפון או נחייך בנחמדות אל התינוק המעצבן בעגלה שלידינו. ופתאום גם נמצא עניין רב במדבקות האזהרה של "העישון אסור בהחלט" ובשלטי המוסר שמזכירים לנו לקום מפני שיבה. רק לא להישיר מבט. לא זו עם זו. לא עם האויבים. מבט אחד חטוף יאלץ אותנו להתמודד עם האשם הנורא בעיניים של הנוסעים העייפים שישאל אותנו, בצדק. "למה שלכם יהיה נוח ולנו לא? " אין לנו תשובה לשאלה הקשה הזאת.

אך עדיין, אף לא אחת מהאמהות תעלה בדעתה לוותר חלילה על הנוחות שהעניקה לנו חברת אגד מטוב ליבה כשביטלה את החוק שחייב אותנו לקפל את העגלה כדי לא להתחייב בתשלום נוסף, ולהיות הקורבן המנוצל שיעשה מאמץ עילאי ויקפל את עגלתו ואת כבודו העצמי במן מבצע מסובך הדורש כושר תמרון של: ביד אחד להחזיק את התינוק, ביד השניה את התיק והשקיות, עם הרגל להחזיק את הילד בן ה-3 שלא יפול, עם הרגל השניה (האיבר הרביעי הסדר עולה) לדרוך על שטר של 50 ש"ח שנפל מהארנק - ובאמצעות השיניים בלבד לקפל את העגלה.

אין ספק זה קשה ומסובך. הלא הרבה יותר פשוט וקל להצטופף בים אין סופי של עגלות פתוחות. רובן עגלות תאומים. וכל תחנה לשחק משחק נחמד שמזכיר מאד את הקונספט של ''חלץ את הרכב האדום'' מכירים? זהו משחק חשיבה אסטרטגי נהדר והוא מבוסס על ניסוי תהייה וטעיה.

הרעיון הוא חילוץ אובייקט הלכוד בתוך ים של אוביקטים תוך תמרון מקסמילי במינימום מרחב. מאד מאתגר ומפתח חשיבה. בסופו של דבר כשהאוטובוס נעצר ונוסע מנומנם מסוף האוטובוס נזכר בבהלה שזו התחנה בה עליו לרדת, הלחץ האטומי של המבצע הזה מונע כל אפשרות של תכנון ואסטרטגיה מה שמוביל לפאניקת אימים שמסתיימת בד"כ באופן זהה.

כל העגלות יורדות אחר כבוד לכביש. הנוסע המסכן והנבוך יורד אדום מבושה, ואז מתחיל מבצע של עליה מחודשת לאוטובוס תוך כדי קריאות "נה-----ג!!! רגעעעעע!!!!! היסטריות כשהנ"ל מתחיל לסגור את הדלתות על דפנות כל עגלה שעולה (מתוך נקמה, אם תשאלו אותי).

הלחץ הזה, של הירידה, הוא הגרוע מכל. במיוחד כשאת עם עגלה. הוא מתחיל בערך תחנה וחצי לפני שאנו צריכות לרדת. מצד אחד צריך ליידע את שאר העגלות שסביבנו שבקרוב יגיע המועד שלנו 'לתזז' אותם שוב אבל מצד שני אם נגיד את זה בקול… בררר… מבטי האיבה הנוקבים… לא נעים בכלל.

אז מה עושים?

מתחילים לעשות תנועות ולהשמיע קולות מסוימים שמטרתם היא 'לרמוז' לסביבה שבקרוב תורנו להתקפל, לא, לא, חלילה, לא להתקפל. לרדת מהאוטובוס.

אז מתחילים להשתעל ולסדר את הפאה. לנגב את הפנים של התינוק מהבמבה ולהעמיס את השקיות על העגלה, כשקולטים שאין הענות והפנים של שאר האמהות נותרות חתומות ולא ממוקדות. מגבירים את הקצב. בשלב מסוים זה הופך למן ריקוד כזה, וכשאין ברירה מביימים שיחה טלפונית לבעל בקול רם תוך כדי העפת מבטים מלאי משמעות לכל עבר "כן.. כן.. אני יורדת.. מה? אתה לא שומע?? י-ו-ר-ד-תתת! עכשיו! כן!! "

אבל מה לעשות? אמהות עם עגלות זה עם סתום ואטום. כמו גם האוטובוס שסתום ואטום בעגלות. ורק כשנפתחות הדלתות יכול להתחיל מבצע החילוץ שהוזכר למעלה. כולם יורדים.. ואז עולים בחזרה. צדק מי שאמר "החיים הם כמו אוטובוס"

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

תמונת מצב אופטימית למדי, לא כן?

בעת היותי בחורה רווקה נטולת דאגות תינוקות ועגלות תאומים. ונפלתי כקורבן לנשים סרבניות קיפול, כמעט שנשבעתי מול ספר תורה ודיינים שכשאגדל ואחזיק ברכוש הנד"לני הענק הזה ששמו עגלה, אקפל אותה כשאעלה לאוטובוס. או שפשוט לא אעלה לאוטובוס. אבל אז גדלתי ונשמתי לרווחה על כך שרק 'כמעט' עשיתי זאת כי כמו שהספקתם להבין, גם אני ממאנת להתקפל.

אך מה שנשגב מבינתי היא העובדה שבכל אותם השנים שקדמו לחוק 'המתחשב' של אגד. לא יכולת למצוא אף לא עגלה אחת פתוחה לרפואה. האמנם ניקוב בודד עושה את כל ההבדל? אם הטרחה שבקיפול העגלה באמת בלתי נסבלת עד כדי כך שהיא מצדיקה טרחה כפולה ומכופלת של ירידה ועליה בכל תחנה ולחץ נפשי עצום! 6.90 ש"ח היא לא שווה?

מסתבר שאין רווח ואין תועלת בעמידה העיקשת והסירוב להתקפל. ובפרוצדורה קצרה. לא הכי נעימה אולי, אך בהחלט נסבלת היינו חוסכים לנו ולסביבה הרבה זמן, מאמץ, לחץ וחוסר נעימות.

אז מה? נתחיל להתקפל? בחיים לא. כנראה ששוב מדובר בתכונה ישראלית מובהקת של '' נותנים לך? תיקח" גם אם לוקחים ממך בעסקת חבילה הרבה מאמץ וכוחות נפש.

עם ישראל חי. בועט. ולא מתקפל!

]]>