כמובן שככל שהתפילה כתובה ומנוסחת, יותר קשה להתחבר מהרגש. צריך להתמסר למילים, להבין אותן.

פרשתנו נפתחת במילים "כי תצא למלחמה על אויביך... ושבית שביו". באיזו מלחמה מדובר? מפרש רש"י: "במלחמת הרשות הכתוב מדבר". כלומר, אין הכוונה למלחמת כיבוש הארץ, אלא למלחמות שעם-ישראל עשוי לערוך לצרכים שונים עם מדינות בחוץ-לארץ.

תורת החסידות מפרשת, ש"כי תצא למלחמה על אויביך" אמור על המלחמה שצריכה הנפש האלוקית לערוך כנגד הנפש הבהמית. מלחמה זו מתנהלת בשעת התפילה, כמו שאומר הזוהר: "שעת צלותא – שעת קרבא" = שעת התפילה היא שעת קרב. בשעת התפילה צריך האדם להגביר את נפשו האלוקית על הנפש הבהמית ולנצחה, עד שייקח את כוחותיה ב'שבי' ("ושבית שביו") וירתום גם אותם לעבודת ה'

ומדוע זו נקראת מלחמה? כי יש בתוכנו כל הזמן שני כוחות של פועלים, הכוח של נפש הבהמית, שכשמה כן היא, ולא בקטע רע. דואגת לצד הבסיסי, הקיומי הפיזי של החיים. ומהצד השני הכוח של הנפש האלוקית שהוא כולו רצון והשתוקקות לדבוק באלוקות

מדובר במלחמה שאינה שקולה. הכוח של הנפש הבהמית הוא חזק מאוד וסוחף גם מבלי שנרגיש ונרצה ואפילו ברגעים שבהם אנחנו משתוקקים להשתיק אותו קצת ולשמוע את הקול של הנפש האלוקית, יש מלחמה.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

מסבירה תורת החסידות כי אפשר לגבור על המלחמה באמצעי פשוט: במקום לכופף ידיים, להתבונן פנימה ולהגביר את הרצון שלנו להתחבר לפנימיות. לא להתווכח עם הצד שמנסה להרחיק אותנו משם אלא פשוט להגביר את הווליום האלוקי.

אמנם בתאוריה זה נשמע קל, בפועל זה לא פשוט וינסו להפריע לנו, ולכן - זו הדרך שלנו לדעת שאנחנו בכיוון.

כלומר, אנחנו יכולים לשבת שעות ולבהות במסך ושום מחשבה לא תפריע, אבל אם אנו מנסים להתפלל ויש המון הפרעות וקשיים בדרך, זה סימן מעולה לכך שיש תזוזה ויש מאמץ פנימי, ויש פעולה שקורית. לכן, זה לא צריך לייאש אותנו אלא להיפך, למלא אותנו תקווה, וכמובן להמשיך. הנצחון מובטח!

]]>