אף פעם לא נשברתי מכביסה, לא מגיהוץ, לא מניקיון, מבישול מאפיה, מארגון הבית מליון פעמים ביום, מאיסוף החפצים מהרצפה, מהשכבת ילדים, מבילוי במפלצת, מחיפוש המוצצים שלא נגמר אף פעם ולא משנה כמה מוצצים יש בבית, שום דבר בעולם לא מצליח לשבור אותי!

עד שבא חודש אלול ופשוט מצליח למוטט אותי: "מבצע מעשים טובים" כל אלול באלולו אני מקבלת את ההודעה החגיגית הזו מהגן או מהכיתה, מייד עם פתיחת שנת הלימודים. כל שנה מחדש בווריאציה דומה או שונה ביחס למבצע אשתקד. נהיה לי רע... אני פותחת את הפתק ביד רועדת, בתקווה שאולי הפעם המבצע קצת השתנה, החוקים קצת השתפרו, אבל לא. הכול נשאר כשהיה.

לכו תספרו למארגני המבצע שהם לא מתארים לעצמם איזה מבצע זה! זה חתיכת מבצע... מבצע צבאי... בכלל לא בשביל הילדים, אלא בשבילי! רק בשבילי! הם, מה אכפת להם? אין להם ספק שמחר בבוקר תחכה שיירה של פתקים כתובים כחול על גבי לבן בסגנון רהוט ובכתב משורטט, והם ינפנפו בהם בגאווה מול הרב'ה או הגננת.

מייד כשאני מקבלת את ההודעה על המבצע אני הופכת להיות בלש המעשים הטובים, כולנו יודעים מה זה ילדים, לא תמיד אני "נופלת מהכסא" מההתנהגות הנפלאה שלהם, יש ימים ויש ימים...

אבל אין יהודי שאין לו זכויות, בטח לא ילד טהור ורך, תינוק של בית רבן שלא טעם טעם חטא, אז פיתחתי שיטה לאיתור מעשים טובים: מהרגע שהם קמים אני מנסה להיות ר' לוי יצחק מברדיצ'וב, אני פשוט מלמדת זכות על כלל ישראל בכלל, ועל ילדי היקרים שחיו, בפרט.

"הוא הרביץ לך? הוא בטח הרים את היד להוריד משחק מהמדף, ובדרך זה פגע בך בטעות, ממש בטעות!", "הוא הרטיב לך את הפיז'מה כשצחצחתם שיניים? צריך להגיד לאבא שהברז באמבטיה קצת משפריץ חזק מידי, אולי הוא יחליף אותו"
"היא לא רוצה להתלבש ולהתארגן בבוקר? בטח היא לא מרגישה טוב", "קראתי להם בפעם המאה עשרים וחמש לארוחת ערב ואין תזוזה? כבר מזמן אמרתי לבעלי שהאקוסטיקה בבית הזה היא לא משהו..."

וכך אני מלקטת זכויות ומעשים טובים ובערב אני יושבת לשכתב מעשי היום שחלף לכל ילד וילד. וראו זה פלא, הפתקים מתמלאים במעשים טובים, חדשים מגוונים, לא כמו המעשים של אתמול ולא כמו המעשים של מחר כמובן. יום אחד הבנתי שכנראה לא קלטתי את הפרינציפ, כשחזרתי מהעבודה חיכתה לי ילדה כעוסה מאד ""אמא למרים כבר יש 30 פתקים על הרימון שלה שעל הקיר ולי רק 5". "איך זה יכול להיות?" שאלתי בתמיהה "הרי המבצע החל לפני חמישה ימים בדיוק?" "אבל מרים מביאה כל יום מלללאא פתקים ורק אני מביאה אחד".

אההה...פתאום "נפל לי האסימון" קלטתי שכל עמלי לנסח בערב מאמר ארוך ומפורט המסכם את כל מצוות היום של הילדים הנפלאים שלי, פשוט לא משיג את המטרה, לא לזה התכוון המשורר, או המשוררת. אין בעיה, באותו רגע רצתי לחנות הציוד המשרדי שליד ביתנו, ואם היא הייתה במיתון כלשהו, אז הוצאתי אותה ממנו, הערמתי ערמות של פנקסים ויצאתי עם הרכש הביתה.

ומאותו היום, החלטתי לפרוש את תיאור המעשים הטובים על פני 5 פתקים כל יום לכל ילד. אלא שאז נוצרה בעיה חדשה,ככל שהתקרב ראש השנה ועימו התארך המבצע, הימים נעשו קשים יותר ויותר, כל הרצון הטוב, הראש הפורה, ולימודי הזכות למיניהם, לא הועילו. נגמרו הרעיונות היצירתיים שלי, מצאתי את עצמי יושבת בערבים, כוססת את העיפרון ומנסה לדלות מעשה טוב אחד קטן שאפשר לחלק אותו לחמש - לא עלה בחכתי מאום.

ואז החלטתי לכנס את הילדים לאספת חרום, פרשתי בפניהם את מצוקתי, ובקשתי רעיונות, הם הודיעו לי פה אחד שמעשה טוב יכול להיות כל מיני דברים, לא צריך דווקא "מעשה טוב", אפשר גם מעשון כלשהו, ובלבד שלא יהיה רע. קבלתי את הרעיון.

בימים הראשונים הייתי קצת המומה שגם פתק בסגנון "הילדה המתוקה שלנו רחצה ידיים, (אפילו עם סבון!) לפני האוכל" או "אתמול הילד הצדיק שלנו לא הרים יד על אחיו במשך שעתיים" או "הילד הנהדר שלנו כמעט לקח את התיק למקומו בחדר כשהוא חזר מבית הספר" –התקבלו ברצון, הכול התקבל, הצטרף לרימון שעל הקיר, הרימון הלך ותפח והילדים היו מאושרים.

כשחלפו עשרת ימי תשובה, הגיע משב רוח סתווי של סוכות נשמתי, התפנתה לי שעה יקרה ביום! גנזתי את כל הפנקסים שנותרו, עטפתי אותם היטב שישמרו לאלול הבא (אלא אם כן יקרה איזה נס). אבל אז כשהגיע חופש סוכות נשברתי לחלוטין... הבנים חזרו הביתה עם "מבצע בין הזמנים".

עמדתי משתוממת למולם, כשהם תלו בחגיגיות על המקרר לוחות ענק עם משבצות קטנות מחולקות לתאריכים של כל ימי החופשה עם טורים של קטגוריות: תפילה, ברכה ראשונה, ברכת המזון, קריאת שמע על המיטה, כיבוד הורים, עזרה לזולת, לימוד משנה, לימוד חומש, וכו' וכו'..

לא רב'ה יקר! אתה לא מתכוון שבתוך כל המטלות שגם ככה אני לא משתלטת עליהם, אני אתחיל לרדוף אחרי הילדים החמודים לבדוק אם הם עזרו היום לאיזה זולת כלשהו, בטח לא אם הם ברכו ברכה ראשונה על כל קובית שוקולד שהם פילחו לי מהמקרר, אתה לא מתכוון שאני אנסה להבין אם ההתנהגות של היום הייתה איכשהו בגדר "כיבוד הורים" אתה גם בטח לא התכוונת ברצינות שכל יום כל יום אני אלמד עם הילד משנה וחומש (שכחת שזה ערב חג?).

לא רבה, אין מצב, תסלח לי!

מצד שני גם אין מצב שהילד שלי יגיע אחרי החג עם לוח ריקני או מקרטע וצולע, מה הוא אשם שבין יום כיפור לסוכות יכולתי ללמוד איתו רק יום אחד? מה הוא אשם שלא הצלחתי לשכנע אותו כל יום להתפלל, הוא ממש קטנצ'יק, רחוק כל כך גם מגיל חינוך ועוד ממש לא חייב לטעמי, וכל שנה בלית ברירה אני מוצאת את עצמי לאחר חג הסוכות, כשהימים הנוראים עומדים עוד כל כך "סמוך ונראה"- משקרת במצח נחושה.

אני יושבת בערב ומשרבטת V גדול בכל משבצת ומשבצת, לא משנה לאיזה יום או קטגוריה היא שייכת, אני ממציאה איזה הסבר קלוש לילדים שאני הולכת בדרכיו של ה', שמצרף מחשבה טובה למעשה, ולכן העלה עליו הכתוב כאילו עשה ואפשר לסמן וי בכל הימים, העיקר שלא יפקפקו לי במידת היושר של אמא, והעיקר שיהיו לי יראי שמים בסתר ובגלוי והכי חשוב שיקבלו את הפנס האומלל הנכסף...

]]>